Bloody Future-פרק 1
הייתי מוקף.לא היתה שום דרך לברוח.בהיתי בהם,לא מבין מה הם רוצים ממני,כאשר אחד הילדים שמולי הרים אגרוף והתחיל לחבוט בי,כשהאחרים מעודדים אותו.זה היה רק משחק בשבילם,לא יותר.הראש שלי צנח,מקבל בהכנעה את גזר הדין.לא רציתי להיאבק בהם,לא רציתי להרוג אותם.לפעמים כן רציתי,אבל תמיד נתתי להם לחבוט בי עד שהם משתעממים ועוזבים ואז לזחול לפינת הרחוב,לבית המחסה בשביל אוכל.בכל פעם שהם מצאו אותי,אחרי שהם עזבו וגמרו עם המכות,הייתי מלא דם והבגדים שלי היו קרועים.לא רציתי לתת להם את ההנאה שבלראות אותי ככה,אבל לא היתה לי בררה.נכנעתי.נכנעתי לרחוב.נכנעתי לילדים המזוינים והדפוקים האלה,חבורת הכלבים הזאת.לא הבנתי למה,אבל זה גם משך פחות תשומת לב,וזה מה שרציתי.הילד הצמיד אותי לקיר הסמטה החשוכה כשחיוך מכוער נמתח על פניו.בלעתי את רוקי,מוכן לבאות.האגרופים שלי נקמצו ושרירי התקשחו מתחת לשרוולי הסווצ׳רט המלוכלך שלבשתי,אבל לא הגנתי על עצמי.הנחתי לו לבעוט בי ולחבוט בי כמה שירצה.הרפיתי את שרירי.לא היה טעם להילחם.צנחתי לרצפה והוא הרים אותי בקולר הסווצ׳רט.הוא משך בשערי,כופה עלי להרים את ראשי בתנוחה קפוצה ומתוחה.הוא גיחך חיוך חושף שיניים מכוער ומלוכלך.עצמתי את עיני בכוח,לא רציתי לראות את זה.לא רציתי לראות את פניו שהזכירו רוטוויילר רצחני שהורג לשם ההנאה.הוא הטיח את ראשי בקיר בכל הכוח,פעם אחר פעם,שוב ושוב עד שאחד מהם צעק לעברו ״תפסיק!!!!אתה תהרוג אותו!!!אתה באמת רוצה להסתבך עם השוטרים עוד פעם???״ הילד צדק.חייכתי חיוך קטן וחלוש לעבר הילד שמכה אותי.שנינו ידענו שהילד הקטן צדק.אבל זה לא מנע ממנו להטיח את ראשי פעם נוספת בקיר הלבנים המפויח,עוד פעם ועוד פעם,עד שהוא שמט אותי.התקפלתי,לא מסוגל לחשוב,לא מסוגל לזוז,רועד,דם זולג על פני.הוא התחיל לבעוט בי,מקים אותי פעם נוספת ומייצב אותי כנגד הקיר.הוא התחיל בכמה אגרופים בלסת ומשם המשיך באגרופים מכוונים היטב לעבר בטני וחזי.הוא היה חמוש באגרופן,שהכאיב לי כשננעץ בבטני ובחזי.זה גרם לי לירוק דם ועורר את צחוקם של הילדים.הם נהנו מזה.חשתי צלעות נשברות ונגרסות,חלקים פנימיים נמעכים,וידעתי,לפי מבטו,שהגרוע מכל עוד לפני.ואז,אחרי שהייתי כבר כמעט מת,כשדם נטף מכל חלק אפשרי בגוף,כשאני עדיין מוחזק צמוד לקיר עם עיניים עצומות בכוח,מתפלל לא לראות את מבטו של הילד האלים והמגעיל הזה.ואז הוא שיחרר אותי,מחייך בסיפוק.החלקתי למטה,נשען על הקיר עם גבי,המום.עיני נפקחו בשאלה,'למה לעזאזל הוא שיחרר אותי?' חשבתי בטשטוש חושים מעורפל.עד שראיתי את רגלו מתוחה והבנתי לאן הוא חותר.ואז הוא הרים את כף הרגל,שהבחנתי בשבריר של אימה,שהיתה ממוסמרת(!) בסוליה,והנחית אותה בכל כוחו על המפשעה.צרחתי ובכיתי כל כך חזק,שהכל רעד כמו ברעידת אדמה.התקפלתי,נרתע מהאכזריות שלו,ומעל לכל,הילד הזה,הנער הזה,שעומד מעלי,צוחק וצוחק.עצמתי את עיני וכיסיתי את פני בכפות ידי כשהנחית את הנעל שלו פעם נוספת,הפעם על פני.המסמרים ננעצו בידי,גורמים לי לצרוח עוד יותר חזק ולדם לזרום יותר מהר.סילקתי את ידי וחשקתי את שיני כשלחץ את נעלו על חזי,על בטני ועל פני,שוב ושוב,גורם לי לצרוח ולבכות ולהתחנן לרחמים.והילד החדיר יותר עמוק את עקב הסוליה שלו,נהנה מכל רגע.רציתי למות מרוב כאב.למה זה מגיע לי?מה הם רוצים ממני?למה הם עושים את זה רק לי?ולמה לעזאזל הוא שונא אותי כל כך?הוא אהב כשהתחננתי לרחמים ממנו,וזה גרם לו להכאיב לי יותר.הוא עזב אותי,בועט אותי לצד ותופס אותי כשניסיתי לזחול הצידה.הוא הרים אותי כאילו הייתי חסר משקל,מה שהיה כמעט נכון.הייתי מתחת לקו תת התזונה.לפי ההיגיון הייתי אמור כבר למות לפני שנתיים.בפעם הראשונה שפגשתי אותו. הנער שלף סכין.היה לו רצח בעיניים.הוא הצמיד אותי לקיר,חותך אותי בכל מקום.״זה בשביל האמא הזונה שלך,מוטנט מזוהם״ הוא לחש בקול שלו וקפוא מרוב שנאה טהורה כאשר שיסף את פני,״תזכור את זה״.הוא עזב אותי,נותן לי ליפול,בזמן ששאר הנערים צופים,נהנים מהמחזה.הוא תקע בי את סכינו שוב ושוב,חותך דרך בגדי ועורי ובשרי,נועץ את הלהב עד העצם והקת,מסובב ומוציא.הבגדים שלי נתלו בקרעים על גופי,חושפים גוף כחוש ומוכה,מכוסה חתכים וגלדים מזוהמים וצלקות ותחבושות מאולתרות ומלוכלכות.הילד קם ושלף את הסכין,דם ניתז על פניו.הוא שלח את לשונו החוצה וטעם את דמי.״מממממ…..זה טעים.טעים יותר מכל דם שטעמתי בחיי.מה אתה אומר?״ הוא גהר מעלי בעודי שוכב על המרצפות הקשות והמטונפות של הסמטה ״רוצה לטעום?״ הוא גיחך.נשמתו הסריחה מדם טרי ומבשר רקוב.התאפקתי לא להקיא.בצחוק מטורף ומבעבע,הוא החל לשסף דרכים חדשות דרך גופי.הוא שלף את הסכין והזדקף.״אתה זבל!״ נחר בבוז ״זוהמה מטונפת מהלכת על שתיים!מי צריך אותך בכלל יא חתיכת פריק!אפילו רצון חופשי אין לך!״ שכבתי דומם על הרצפה,שיני המחודדות נושכות את לשוני כל כך חזק עד שטעמתי טעם דם.ליקקתי את פני.הילד צדק,הדם באמת היה טעים.אולי הדבר הכי טעים שטעמתי אי פעם.רציתי לנהום על הילד,להוציא לו את הקרביים ולהניח לו לטעום מה שעובר עלי,כל דבר ודבר.לשנות את גופי,לנעוץ בו את ידי כשהיא בצורת להב החרמש ולהרוג אותם ולנקום.רציתי לרצוח אותם אבל רק שכבתי בסמטה ללא ניע,שוכב על הבטן כשפני מופנות לקיר,כשהנערים צוחקים והנער בועט בי ומתעלל בי וצוחק וצוחק וצוחק.ואז,הוא הפסיק.הסתכלתי עליו בפנים לא מבינות.מה הוא הולך לעשות עכשיו?ואז הוא הנחית בגיחוך את סולייתו על ראשי.צרחתי כלכך חזק שלא נשמעה הצרחה,רק הרגשת אותה חולפת בעצמותיך.בכיתי ללא קול,ממוטט.״תפסיק.תפסיק עכשיו!״ נשמע קול תקיף ״הא?״ הנער הרים את מבטו בפנים מופתעות.ואז נתקע בו סכין.בול פגיעה! גיחכתי לעצמי בשקט בכאב.הוא גנח והקים את עצמו לעמידה,נתמך בקיר.הסתכלתי מה קורה.רציתי לעצום את עיני אבל לא יכולתי.דמות כהה התנתקה מבין הצללים והסתערה עליו.בהיתי בקרב שהתחולל מול עיני.אחרי כמה שניות של לחימה הדמות תקעה סכין בראשו עד הקת,כך שהלהב יצא בדיוק דרך ראשו,מפלח את מוחו.הוא התמוטט והדמות רצה לעברי.יד הפכה אותי בעדינות,גורמת לי לצרוח מכאב כשהתגלגלתי על הגב.הבטתי לראשונה בפני המושיע שלי.עיניים צהובות חתוליות,זה כל מה שהצלחתי לראות.כל השאר נחבא בצללים.יד אחת ליטפה את שערי הדביק מדם כשיד אחרת מערסלת את ראשי ומניחה אותו על הרגליים המקופלות של הדמות.עצמתי את עיני,רוצה לישון.ידעתי שאני עוד מעט מת,שאם אשן אמות בוודאי,שדיממתי יותר מדי ממה שבריא.אבל לא היה אכפת לי.רציתי רק לישון.לפחות אז לא ארגיש את הכאב שפילח אותי כל פעם שזזתי,שדיברתי,או חשבתי.״לא,אל תישן.אל תעצום עיניים!אתה תמות!אסור לך לישון!״ התחננה הדמות שלידי,מתכופפת מעלי ומערסלת את ראשי בעדינות.דם זלג על פני.דם ומים.התחלתי לבכות דם,מתייפח בכאב,משתעל ומשתנק ומחרחר ויורק דם.גנחתי מכאב.הדמות המסתורית הרימה את גופי קצת,כך שעירסלה את ראשי נגד חזה.נחנקתי,מודע פתאום לזה שאני חצי עירום,שוכב בסמטה ליד דמות שברור שהיתה נקבה,ראשי מונח על חזה.ניסיתי להתרחק אבל נפלתי מסוחרר.היא תפסה אותי,מרימה אותי בעדינות.היא ערסלה אותי בעדינות בעודה הולכת ברחוב,מהמהמת מנגינה חסרת משמעות,עצובה אבל מעודדת.הרפיתי את גופי,נותן לה לשאת אותי,שוקע לאט לאט בשינה.
תגובות (1)
לא חפרת, חח ואת כותבת טוב מאוד! וכן זה קצת מלחיץ ומפחיד ומלא דם וקצת מגעיל.. אבל הכתיבה שלך יוצאת מן הכלל ובכל מובן המילה.