Bloody Future-פרק 1,נקודת המבט של ריי

זינקתי מגג לגג,משוטטת ברחבי העיר ללא מטרה.השלמתי כבר את עבודת הסיור שלי,וגם גנבתי כמה דברים.לא היתה לי ממש סיבה להישאר בחוץ,אבל זה לא ממש שינה את העובדה שאהבתי להיות בחוץ.לא היה אכפת כל כך לשאר חברי הצוות,הם ידעו שאני מסוגלת לגרור את עצמי לבניין גם כשאני חצי מתה.לבסוף,התחלתי לחזור לכיוון המגורים.כבר היה מאוחר,והאורות ברחובות כבר כובו.הירח סיפק אור מועט שהספיק לי לראייה,כאילו אני באמצע היום.טיילתי בנינוחות על הגגות,מנסה לשמר את טעם האוויר הטרי.פתאום שמעתי צרחה מתמשכת מאחד הרחובות הסמוכים,צרחה מצמררת של כאב טהור,שיותר מפתיע,היתה שייכת לבן! קפצתי מגג לגג,עוקבת אחרי הקול.צנחתי לרחוב בעדינות,נזהרת לא להחליק על ערימות הרפש והזבל.שוב פעם נשמעה הצרחה,והפעם היא גוועה יותר מהר,יותר מדי מהר לטעמי.התחלתי לרוץ במהירות שיא,מכינה את הסכינים והציפורניים.סטיתי בכיוון הקול,שהיה הפעם יותר חלוש.הקול התחנן לרחמים ובכה ״די,תעזבו אותי,לא עשיתי לכם כלום,בבקשה,תפסיק,די,תפסיק!אני אעשה כל מה שתרצה,רק תפסיק עם זה!!״ הוא צרח ובכה מרוב כאב,התחנן לרחמים שוב ושוב.ואז ראיתי אותם.בקצה הסמטה.חבורת נערים מלוכלכים אסופים מסביב לשתי דמויות.התקרבתי וארבתי בצללים,צופה על המחזה.הנערים לא עמדו כל כך קרוב כמו שחשבתי והצלחתי להשתיק כמה,גוררת אותם לצללים.נשארו קצת שלא הבחינו בדבר,רעשי הצחוק והתחנונים והבכי וצרחות הכאב חוסמים הכל.חרקתי שיניים,כי סוף כל סוף,ראיתי את הדמות שהם הציקו לה.הוא היה קטן ומכוסה בחתכים,ראשו מדמם כולו,מתקפל וצורח ובוכה ומתחנן לרחמים.הנער הגדול צחק וצחק תוך כדי שהוא מנחית את נעלו הממוסמרת על גופו של הילד,שובר עצמות בכל מקום שדרך עליו ומשאיר שטחי דם בצורת סוליה ונקבים על הגוף.רציתי להקיא כשראיתי איפה עוד הנער דרך,למשל ישר על המפשעה.הוא דרך לו ממש על כ-ו-ל הגוף.הילד רעד כשהנער התחיל לחתוך אותו,דמעות נופלות על פניו,מתערבבות עם נהרי דם וזיעה.וכולם צחקו וצחקו וצחקו…הכעס גאה בי כשהנער חתך דרך בגדיו של הילד,חושף גוף מוכה וכחוש.והוא לא הגן על עצמו,נותן להם לעשות את זה,משלים עם זה,עוצם את עיניו,מחכה שזה ייגמר כבר.צעקות וצרחות מהעבר היכו בי כשהנער דרך על ראש הילד ששכב עם הפנים מטה.״תפסיק!תפסיק מיד!״ צעקתי בקול תקיף,יוצאת מן הצללים ומושכת את תשומת ליבו של הנער,מיידה סכינים לעבר הנערים האחרים והורגת אותם מהר.פסעתי קדימה ורצתי.״הא?״ הוא הרים את ראשו כדי להביט בי,בדיוק בזמן שהטלתי סכין לעבר גרונו,רק שברגע האחרון הוא הסתובב.״שיט״ מלמלתי בלחש.רק במזל הסכין ננעצה לו בעצם הבריח,מכריחה אותו לייצב את עצמו כנגד קיר הסמטה.זינקתי לעברו 'הפעם אתה לא תתחמק!' ונעצתי לו את הסכין בין הגבות,עד הקת.הלהב יצא מהצד השני.מעולה,מת,חייכתי לעצמי.שלפתי את הסכין ופסעתי לעבר הילד.הוא שכב על בטנו,עיניו עצומות בחוזקה והוא רעד כולו.כרעתי לידו,הופכת אותו בעדינות על גבו.מסתבר ש״עדינות״ לא הספיקה לו והוא סבל מכאבי תופת,בגלל שהוא צרח מרוב כאב,עיניו דומעות.הוא הביט בפני,על פניו הבעה של כאב וסבל.ידעתי שהוא לא רואה אותי טוב,מכיוון שעורי היה בצבע חום כהה ובגדי שחורים לחלוטין,אז נבלעתי ברקע.הבטנו אחד לשני בעיניים וחטפתי את השוק של החיים שלי:הייל שטן,העיניים שלו היו בצבע ארגמן!ממש כמו אבן אודם!והאישונים שלו היו…ובכן….כמעט לא ראיתי אותו כי האישון שלו היה בהיר יותר משאר עינו,אבל הצלחתי להבחין בו,לא בקלות.תמכתי בראשו שנח על ברכי ביד אחת,בזמן שהיד השנייה ליטפה את שערו הדביק מדם בעדינות,מנסה לסלק לכלוכים שדבקו בפצע הטרי.מקרוב ראיתי שזה לא היה ילד,זה היה נער בגילי.הנער נאנח בכאב ועצם את עיניו.״לא,אל תירדם!אסור לך לישון!אתה תמות!אל תישן!!״ צעקתי באוזנו,מנסה לא להזיז אותו יותר מדי.עיניו נפקחו בגניחת כאב.הרמתי קצת את גופו והצמדתי אותו בעדינות אלי,מנסה לעצור את הדימום.זה לא ממש הצליח לי,אבל לפחות הדימום העז נחלש לטפטוף.קלטתי שאני מצמידה בחור חצי עירום לגופי,בסמטה חשוכה.כנראה גם הוא קלט את זה,כי הוא ניסה להתרחק ממני במהירות,רק שזה לא ממש הצליח לו,לא באופן שהוא קיווה בכל אופן.הוא נפל על הרצפה,כשברגע האחרון תפסתי אותו.הוא החניק אנקת כאב,מנסה לשמור על מעט הכבוד שהיה לו.הרמתי אותו בעדינות,נושאת אותו על ידי,הולכת לאט ברחוב ומנסה לא לטלטל אותו.הוא היה קל,יותר מדי קל.הימרתי שהוא לא שוקל יותר מ-25,20 קילו.מקסימום,אולי,30.הוא היה בתת תזונה רצינית,רזה כמו שלד,כמעט ציפיתי שיספג לצללים ויעלם מבין ידי.אבל הוא נשאר שם,נשימותיו החלושות והרצוצות מפלסות את דרכן בכאב דרך גרונו והחוצה,לאוויר הלילה הקר.החלטתי לקחת אותו איתי הביתה.שיניתי כיוון,הולכת עכשיו עם מטרה מסוימת בראשי.ירדתי ברחובות הצרים והמתפתלים,חומקת מפטרולים וממסוממים.בסוף הגעתי לדרך ללא מוצא,מקושקשת בגרפיטי כמעט כמו בכל סמטה ורחוב במזרח הארלם.חיפשתי ביסודיות את הכניסה לבניין,פתח איוורור מזויף.הלכתי לקיר הימני וחייכתי לעצמי,כורעת על הרצפה ומרימה את השבכה אבל בלעתי את רוקי והחוורתי כשהבנתי שלא אוכל לסחוב אותו איתי.העפתי אליו מבט בוחן כדי לוודא שהוא ישן,ונדהמתי:השיער שלו היה לבן,ממש כמו שלג!מוזר.הוא בטח מוטנט.אבל….אם הוא מוטנט למה הוא לא הגן על עצמו?המממ….נראה לי שאשאל אותו כשיתעורר.אם אצליח להביא אותו למקום בטוח.נאנחתי כשזחלתי קדימה,גוררת אותו בצורה הכי עדינה שיכולתי לעשות.החלקתי מבעד לסבכה והרמתי אותו בזהירות,ממשיכה במסדרון האפל לכיוון המגורים.התעלות שימשו אותנו סביב כל האזור,סוג של מערכת הברחת סחורות ישנה שניקינו והפכנו לבית.פניתי לדלת מימיני,יותר יודעת שהיא שם מאשר ממש רואה אותה.דחפתי אותה בכתפי ונכנסתי לחדר שקט ואפל.לא לגמרי אפל.וגם לא לגמרי שקט.
בפינה ישבו לי,הייל ומל ושוחחו בשקט.לי החזיק בידו כדור אש קטן ולא מזיק שהשמיע קולות פצפוץ חמים ונעימים,כאילו יש מדורה קטנה בחדר.האורות והצללים שהטיל על הקירות החשופים והקרים היו חמימים ונעימים,ביתיים.הוא עמד ונשען על הקיר,מתווכח בבירור עם הייל בזמן שמל הימהמה לעצמה מנגינה וציירה באבק.מל הרימה את מבטה כשנשמעה חריקת הדלת החרישית.לא רמה במיוחד כדי להעיר מישהו,אבל בכל זאת הדהדה בחדר הבודד והשקט כמו יריית תותח.מל החווירה למראנו ומשכה ברגלו של אחיה.הייל פנה ולי עקב אחר מבטם.הוא קפץ ממקומו,ממהר לכיווני בדאגה,נזהר לא לדרוך על אף אחד.כאשר הגיע אליי,הייתי שעונה על הדלת הסגורה,נזהרת על הילד שסחבתי בזרועותיי.לי הביט לעברי מודאג בעליל למראה הדם על בגדיי וזרועותיי.״זה לא שלי,זה שלו״ אמרתי במהירות ״הוא צריך טיפול מקיף,ואני מניחה שרוב העצמות שלו שבורות והאיברים הפנימיים שלו פגועים קשה,אם לא מנוקבים או מחוררים,ויש לו חשש לנזק מוחי.״ נשמתי עמוקות,עוברת על כל הפרטים במוחי,מוודאת שלא שכחתי כלום,״אה,כן,והוא מוטנט.״ לי הנהן בדאגה,מוביל אותי למזרון שהייל ומל אירגנו במהירות הבזק.מכיוון שהיינו קצרים במזרנים,המזרן התברר כמזרן שלי.לא היה לי אכפת במיוחד,המזרן שלי מן הסתם היה הנקי ביותר.הייל לקח את הילד מזרועותיי והניח אותו על המזרן.
מל התכופפה מעליו,שערה החום ועיניה הכחולות בוחנים אותו.
היא העבירה את ידה מעליו,אומדת את פגיעותיו.לאחר כמה זמן פצתה את פיה.״סדק בגולגולת,אין חשש לנזק מוחי,כמה צלעות שבורות,כמה סדוקות,איברים פנימיים קרועים וחבולים,איברי המפשעה פגועים,חבולים ומנוקבים,שרירים קרועים בירך השמאלית ובשוק הימנית,יד ימנית שבורה,יד שמאלית סדוקה,אין סיבוכים בשברים יותר מדי,אין שבבים,יש חשש קטן לנכות,יכול להיות שיהיה פגם בדיבור בגלל הגרון,הושט ומיתרי הקול ניזוקו מעט.יש צורך בהרבה תפרים ותחבושות.״ היא הורידה את ידה ופסעה קצת לאחור. ״זה מה שהצלחתי לאבחן בו.״ היא השפילה את מבטה.מל היתה מוטנטית מרפאת,בסך הכל בת 10,ולא טובה במיוחד.היא נגסה בכוח את שפתה,עיניה מושפלות,דואגת יותר מדי,כרגיל.נאנחתי ופיניתי מקום ליד המזרן שלי,נשכבת ומשתרעת על הרצפה הקשה בזמן שהם טיפלו בו ואט אט שקעתי בשינה.