Backrooms

הריח המצחין של עובש חודר לאפי, נשימתי נעתקת ואני פוקחת את עיניי
ראשי פועם מכאב. יידי משפשפות את עיניי בחוזקה ואני ממצמצת
מה?
אני עומדת בתוך מסדרון ארוך מפוצל לחדרים. טפטים בצבע צהוב דהוי עם איורים בצבע פנינה מכסים את הקירות הרבים שמקיפים אותי. נורות הפולורוסנט המשתרעות על הקיר מסנוורות את ראייתי ומוסיפות לכאב הראש הנוראי שלא רוצה לעזוב אותי.
רגליי מתחילות לנוע באיטיות לאורך המסדרון ואני מרגישה כובד בלתי רגיל, כאילו הן מתחפרות באדמה ומסרבות לשתף פעולה עם המוח שלי. חושיי מעורפלים ואופפת אותי תחושה מוזרה, לא שלווה, תחושה של.. דה ז׳ה וו?
אני זוכרת את המקום הזה, לא הייתי כאן פיזית אבל יש כאן תחושה של משהו מוכר..
אני לא אוהבת את זה.
מוחי מנסה כעת להיזכר בדבר האחרון שעשיתי לפני שהגעתי לכאן
יש סיכוי שנכנסתי לאיזה בניין משרדים בטעות אחרי לילה של סטלה עם חברים? אין מצב.. הייתי בבית, בחדר שלי והלכתי לישון. אני נזכרת שאכלתי שלוש עוגיות עם כוס חלב ונכנסתי למיטה ביחד עם החתולה שלי, אז איך אני פה?
אני כנראה חולמת, 100% כי אין לזה הסבר אחר. אבל למה אני מרגישה שונה?
חלמתי הרבה ובנוסף תמיד כתבתי את כל החלומות שלי ביומן, אפילו יצא לי לחלום כמה חלומות צלולים, ככה שאני יודעת איך זה מרגיש להיות בחלום.
אבל זאת תחושה שונה, זה משהו שלא הרגשתי לפני.
ליבי מתחיל לפעום בחוזקה ואני מרגישה את החרדה מעקצצת בגופי. איך הגעתי לכאן? זה לא הגיוני בשום צורה
לפתע עולה ברוחי מחשבה.
בדרך כלל בזמן סיוטים או כשאני רוצה להתעורר מחלום אני צועקת ״הצילו, אני רוצה להתעורר״. הפעולה הזאת בחלום שולחת פקודה למוח שהגיע הזמן להתעורר, ורוב הפעמים אני מתעוררת ישר או כמה דקות אחרי.
״הצילו, אני רוצה להתעורר״
אני מביטה סביבי
אין הבדל
״אני הולכת להתעורר, אני רוצה לצאת מהחלום עכשיו״
אני קוראת שוב, הפעם בקול רם יותר
עיניי נעצמות בחוזקה ומחנק כבד מתחיל לעלות בגרוני
״בבקשה, אני רוצה להתעורר״
2 דמעות מלוחות זולגות במורד לחיי ונופלות מטה על הרצפה המקולפת
לאחר פרק זמן של דקה או שתיים אני מתחילה לשמוע מין צליל זמזום באוזניי, הצליל ממלא את כל אורך חלל המסדרון וחודר אל תוך ראשי.
״די,די״ יידי מכסות את ראשי בחוזקה
״די עם זה״
טארה, תתעשתי, את חייבת לצאת מפה, קדימה.
רגליי מונפות בחוזקה וגופי מזדקף. אני מנסה להתעלם מהצלצול המציק אבל נראה כאילו הוא רק מתחזק מרגע לרגע. רגליי פוסעות אל עבר המסדרון ועיניי מביטות קדימה
רגע..
אני זוכרת שקראתי בספר על רוחניות שיש מצבים שבהם הנשמה שלך ״מאבדת את הדרך״ ונתקעת במין מקום ביניים בין העולם הזה לעולם הבא
אבל זה יכול לקרות רק במצבים שבן אדם נמצא בדיכאון קשה ויש לו רצון להתאבד, אנשים לא יכולים להיתקע פה בטעות, אין מצב
רק אם.. מנסים לעבור בין מציאויות שונות ומשהו משתבש בדרך
רגע…
אל תגידו לי ש…
יידי מתחילות לרעוד שוב ואני מרגישה מועקה בחזה כתוצאה מזה שאני בקושי מצליחה לנשום
אני נזכרת כעת שעשיתי מדיטציה לפני שהלכתי לישון.. עצמתי עיניים ודמיינתי את עצמי נכנסת למסדרון עם דלת למציאות שונה. פתחתי את הדלת והגעתי… לפה?
יש פאקינג סיכוי שאני בתוך הbackrooms?
יידי מתחפרות בכיסיי ואני מוציאה את הטלפון שלי. אני מביטה על החלק העליון של המסך
No signal
פאק.. פאק
מוחי מתחיל להתרוקן מרעיונות ותחושות של חרדה ופחד נוראי תופסות את מקומם
יש סיכוי שמתתי בשינה?
פניי מתעוותות בחרדה למראה אימי צורחת עלי לקום בדמעות ומתקשרת לאמבולנס בחוסר אונים.
אסור לי למות, אסור לי להשאיר את אמא שלי לבד
אני לא שייכת לפה, אני לא אמורה להיות פה
״תעזרו לי, מישהו״ אני אומרת בקול רועד
״תעזרו לי, בבקשה, אני לא אמורה להיות פה״
״אני רוצה הבייתה, בבקשה״
דממה מצמררת אופפת את האוויר. הצלצול המעיק הפסיק כלא היה
״כן, בבקשה, אני פה! אני לא שייכת לפה! יש פה טעות!״ ״תוציאו אותי מפה בבקשה, אני פה!״
לפתע קול צלצול טלפון נשמע באוזניי. רגליי עוקבות אחר מקור הקול ונעמדות אל מול חדר. אני מביטה לבפנים ורואה חדר ריק לגמרי, נראה בדיוק כמו כל החדרים כאן עם אותם קירות בצבע צהבהב ונורות הפלורוסנט החזקות. הדבר היחיד שמבדיל בין החדר הזה לאחרים הוא שולחן עץ בינוני בצבע חום שקד שעליו מונח טלפון שפורפרת בצבע בורדו. אני ניגשת באיטיות לשולחן ושולחת את ידי בהיסוס לכיוון השפורפרת
״ה.. הלו״
״…״
״הלו״
*ניתוק*
״הלו?? הלו!!״
כוס עמק.
אני מסתובבת ואז נשמע קול צלצול שוב.
״הלו?״
״טארה? מה איתך? תקשיבי אנחנו יוצאים עוד איזה שעה ככה הולכים לשתות ולעשן מלא וויד רוצה להצטרף?״
״הלו??? פאק דיאנה תקשיבי תתקשרי למשטרה אני לא יודעת איפה אני יש מצב שחטפו אותי ואני לא יודעת איך לצאת מפה א..״
״הלו? טארה?״
״דיאנה! הלו?? את שומעת אותי?״
״טארה את שם? הלו?״
״דיאנה אני כאן! אני פה בבקשה תעני את שומעת אותי???״
״הלו? טארה?
״טוב את כנראה עסוקה ושמת אותי על השתק אני אתקשר יותר מאוחר, לאב יו ב׳יץ״
״לא, לא! דיאנה! הלו!״
*ניתוק*
״לא, לא, לא!״ אני בועטת בחוזקה בשולחן העץ מעיפה את הטלפון על הרצפה
הטלפון מתנפץ לחתיכות ומשמיע קול הדהוד בחדר
וואט דה פאק? וואט דה פאק?
אני מנסה להרגיע את מחשבותיי ולנשום עמוק אך לשווא, אני יותר מדי מבועתת ממה שקרה עכשיו
אני שמעתי אותה אבל היא לא שמעה אותי? ואיך הטלפון הזה צלצל בכלל אם אין פה קלי..
ידי נכנסת אל כיסי שוב ואני מביטה במסך הטלפון שלי
*אין קליטה*
עיניי מתמקדות בקרקע
בחילה נוראית תוקפת אותי ואשרת פניי הופכת לעוד יותר מבועתת.
דה פאק? איפה הטלפון?
חתיכות הטלפון השבור ששרעו על הרצפה נעלמו כעת כלא היו, וכך גם השולחן.
החדר הפך להיות חלל ריקני ומצמרר כשאר החדרים מסביבו
אני לא יודעת מה לעשות.. אני לא יודעת מה לעשות
עיניי נעצמות שוב ואני נשכבת על רצפת המסדרון בתנוחת עובר, מייבבת ומושכת באפי בחוסר אונים מוחלט.
ואז לפתע עוד צליל מתחיל לבקוע מתוך המסדרון
הפעם זה לא זמזום או צלצול טלפון, הפעם זאת אזעקה.
עורי סומר ושערותיי נעמדות למשמע הצליל הנוראי שחותך את אוזניי
זאת לא אזעקה של מלחמה, או של חלון שבור של אוטו, זה משהו שלא שמעתי לפני.
הצליל מעביר בי תחושת בחילה נוראית ואני מתחילה להקיא, והרבה
ערבוב של קיא ודם נפלט מפי וידי מנסה לנגב את שאריות הנוזל המסריח ללא הצלחה.
אני מתחילה לשמוע מין נהמות מהחלק היותר רחוק של המסדרון.
אורות הפלורוסנט מתחילים להבהב וכמה מהם נכבים לגמרי, דבר שגורם לשדה הראייה שלי לרדת בכמה רמות משמעותיות. הקירות מסביבי מתחילים להתקלף ובמקומם נוצרים קירות בטון. אני מביטה בזוועה בזמן שהמסדרון משתנה לגרסא הרבה יותר מצמררת שלו. רגליי פותחות בריצה אבל זה מרגיש כאילו אני בקושי זזה, כאילו הקונספט של זמן לא עובד במקום הזה והכל מתחיל להתפרק
בעלטה החשוכה של המשך המסדרון מתחילים להיווצר קווי דמות
מה.. מה זה?
רגליי מונפות לאחור בפחד ואני כושלת
מהצד החשוך של המסדרון מגיחה דמות דמוי אדם, אבל זה לא בן אדם בכלל.
הדמות נראית כמין עיוות של בן אדם. אין לה יידים או פנים, במקום זאת יש לה מין חתך ענק שמשתרע על כל פנייה וחוצה אותם לחצי, ושש רגליים שיוצאות מפלג גופה התחתון והעליון
זה.. זה הפה שלו?
הדמות רוטנת וצועקת, ומתקדמת אלי בצעדים כושלים בעודה מעוותת את גופה
אני חייבת לברוח מכאן
מוחי מנסה להתעשת בזמן שהדמות מתקרבת אלי יותר ויותר, גונחת וצועקת בייסורים.
חייבת להיות דרך לצאת מכאן, אין סיכוי שאני הולכת למות
לא כאן.
אני מניפה את גופי ופותחת בריצה אל עבר הכיוון השני. אני מנסה בכל כוחי לרוץ מהר אך מרגישה כוח מגנטי כלשהו מושך אותי בחזרה אל פנים המסדרון ומקשה על ריצתי.
עייני סורקות במהירות את המסדרון בזמן שאני מתרחקת מהר ככל שאפשר מהיצור הגועלי שראיתי
חייבת להיות דרך לצאת מפה.
מוחי מתאמץ להיזכר כעת במה שקראתי על הbackrooms
אמורים להיות שערים בתוך המקום הזה שמחזירים את מי שנתקע פה בחזרה הבייתה..
זה חייב להיות פה איפשהו.
אני ממששת ביסודיות את פני הקירות בזמן שאני עוברת על ידם בנסיון למצוא בליטה כלשהי
עוד קיר, עוד קיר, עוד קיר
כלום
הכל אותו דבר, כל הקירות מחוספסים וקרים א..
רגליי נעצרות.
ידי הימנית ממששת באיטיות את קיר הבטון
הוא חם.. הוא חם!
אני פוסעת כמה צעדים לאחור ומתמקמת בתנוחה של כריעה/ כיפוף
רגליי מתחילות לצבור תאוצה ואני נכנסת בתנועה אחת אל תוך קיר הבטון
אור לבן מעמעם את אישוניי
עיניי מנסות להסתגל אך האור חזק מדי ומכאיב
גופי נע יותר ויותר אל כיוונו עד שהאור בולע את כולי ואני פוקחת את עיניי
אני עומדת בתוך מסדרון ארוך מפוצל לחדרים. טפטים בצבע צהוב דהוי עם איורים בצבע פנינה מכסים את הקירות הרבים שמקיפים אותי. נורות הפולורוסנט המשתרעות על הקיר מסנוורות את ראייתי ומוסיפות לכאב הראש הנוראי שלא רוצה לעזוב אותי
איפה אני?