אסור להתגלות

בחצות כשירח נמצא במלואו מעל ראשינו, הרוח נושבת קלות. האיש צועד לעבר רצועת החוף, מבטו קפוא וחיוכו המסטורי מקפיא את נשמתי. אני קופאת במקום ולא מסוגלת לצעוד יותר, אדם מושך בידי אך רגלי תקועות להן בתוך החול החמים. "נועה! בואי!" הוא לוחש באוזני עד שאני מתעוררת ואנו ממשיכים לצעוד אד שאנחנו מגיעים למגדלאור. המון מדרגות, אורות מהבהבים שמאירים על פניו. האיש אינו רואה אותנו באור המעומעם. סוף המדרגות, אויר הים שוב נושב. אני מתישבת עם אדם מאחורי שולחן כך שרק עינינו מציצות. האיש מוציא אקדח, משפשף אותו קלות, מצמיד אותו לעינו ויורה. הכל קרה כל כך מהר, לפתע אני רואה שאדם מדמם. "לא!!! אדם! אל תרדם1 אל תסגור עיניים\!" אני צועקת הוא נושם עמוק ואומר:"אני אוהב אותך נועה" הוא סוגר את עיניו ונשימתו נעצרת, ליבו עצר דום. וגופו מכוסה בדם ובדמעותי. האיש סורק את החדר אם אקדחו כל פינה ופינה. הוא מכוון אקדח שוב לעבר מישהו בחוץ, נשמעת יריה. ושוב צעדים הוא סורק את החד עד שהוא מוצא אותי, הוא מכוון את אקדחו ויורה.
נשימותי האחרונות מלוות במילים:"שנאה…. ואהבה" אני סוגרת את עיניי במטרה לפגוש את אדם למעלא. ראשי נחבט ברצפה והאויר אוזל לי. פניו של אדם כשהוא מחייך נראות מול פני ואז פניו הקרות של האיש מקרבות והוא צונח על ההקרקע. נשמע קול פיצוץ והתחושה האחרונה שהיתה לי היא שאני נקרעת לחתיכות וזהו זה נגמר.