שתיקת הפחד

כאשר השקט בא, אני מתחילה לפחד.
צמרמורת מתפשטת על כל עורי ואני רועדת מפחד. פחד שאולי פתאום יקרה משהו,
כמה שניות אחרי שהשקט בא.
זו מין שתיקה כזו שחייבים להפסיק לאחר כמה שניות, אם היא מתמשכת יותר מדי, סימן שמשהו
רע עכשיו יכול פתאום לקרות- זהו הפחד, או יותר נכון- שתיקת הפחד.
זה קורה בעיקר כשאני לבד בבית, אני מסתגרת בחדרי ונועלת את הדלת מרוב פחד.
ככה אני מוגנת, בתוך החדר.
אני מפעילה את הטלוויזיה ומגבירה את הווליום, כמובן שזו תהיה תוכנית מצחיקה,
שתגרום לי לשכוח מכל המחשבות על מה שקורה לאחר שתיקת הפחד.
בכיתה א' או ב', המורה אמרה לנו שכאשר אנחנו לבד בבית, נפעיל את הטלוויזיה וככה יהיו לנו חברים ולא נהיה לבד ונפחד ומאז, זה מה שאני עושה. ואני עדיין מפחדת.
לאחר בערך כשעה, אני שומעת את קול המפתחות בקומה התחתונה של הבית ומישהו נכנס.
יש מעט חששים, אך אני נזכרת שהדלת נעולה.
מישהו דופק על הדלת וקורא לי: "שיר…" . אני מזהה את קול אבי/ אמי/ אחותי, נושמת לרווחה ופותחת להם את הדלת.
אז אחרי הכל, השתיקה היא באמת מפחידה, בעיקר כשאתם לבד בבית, אז עצה שלי,
אל תתנו לה להימשך יותר מדי זמן, אחרת…