שום דבר רע- פרק 1
אני פותחת את הדלת בקול נעלי עקב, המומה.
לפני רגע כולם היו פה, רקדו ושתו. הייתה שמחה, קונפטי באוויר. דוד ורותם עשו תחרות קריוקי.
הלכתי בסך הכל לדקה, לומר לו היי, ולשחק על העובדה שהוא חם עלי ועכשיו, כשחזרתי, המקום נראה אחרי חורבן. שומם וקר.
ריחות אלכוהולים עולים מן הריצפה, עשן חונק שממסטל אותי מערפיל על החדר.
אין פה משטרה, גם לא סיירת הורים, בחוץ יש שקט, שקט כמו בבית קברות.
כוס אדומה מתגלגלת עד רגלי, ועיני מביטות אל בקבוקי הבירה שהתנפצו על השידה.
רק חמישה בלונים סגולים נשארו מיתוך המאה שהיו בתחילת הערב.
אני רוצה לצחוק, אך אין לי סיבה. אני בכל זאת צוחקת ופתאום שותקת בבהלה.
קול צעדים נשמעים מאחורי הדלת, אני מסתתרת.
שלושה בנים שיכורים פורצים את הדלת בצחוק רשעי, חזקים בגופם ובעינהם.
הופכים את המקום, יותר ממה שהוא כבר הפוך, כאילו באים לחפש משהו מסויים.
"איפה היא?" אחד אומר, הם מתכוונים אלי?
"כשאני אשים את הידיים שלי עליה.." השני אומר ותוחב לפיו גומי משולחן החטיפים
"היא בכלל פה?" הראשון שואל
"היא חייבת להיות פה! מתוקה, תצאי, אנחנו לא נעשה לך שום דבר רע" השלישי אמר ברשעות.
החתול הפיל את הכד בחדר שלמעלה.
הם רצים לקומה השנייה, אני יוצאת ממחבואי ורצה לכיוון הדלת. שיט, הם נעלו אותה, אבל לא היו מספיק חכמים בשביל לקחת את המפתח איתם, הוא על השולחן, מונח בין העוגה המעוכה והכוסות האדומות כמו אלה שעל הריצפה. רעש המפתחות מרשרש בחוזקה והם מבינים שאני למטה, הם רצים לעברי כאילו שראו מליון שקלים יתומים. אני מגבירה את הקצב ומספיקה למצוא את המפתח הנכון לפני שהם מגיעים אלי. הטריקה של הדלת הפרידה ביני לבינם.
שלושת הבנים החלו במרדף אחרי, אני לא יודעת מה עשיתי להם, הכל קורה כל כך מהר ואני לא מבינה, הדמעות לא מספיקות לצאת מגופי. האלכוהול עולה לראשי, הכל מעורפל סופית. מתנגשת בעמוד ואז במכונית ירוקה, עולה לבניין ויוצאת מכניסתו האחורית. משחק חתול ועכבר אנחנו משחקים, הגעתי לגינה כלשהי, מעולם לא הייתי באיזור זה, אני משליכה את נעלי העקב הכואבות שלי לתוך שיח צדדי וממשיכה לרוץ, בדרך נחתכת מזכוכית אך זה לא עוצר אותי.
"בואי חמודה" אחד מהם קורא לי
"תעזבו אותי!" אני צועקת, מתנגשת בקיר, מתאוששת ממנו במהרה וממשיכה לרוץ.
הכוחות בגופי עומדים להיגמר, מה אעשה, איפה אתחבא?!
למה לא נישארתי במסיבה, צמודה לחברותיי כמו שהורו לי לעשות?!
הרגליים מאיטות לי והבטן מתהפכת, אני לא רואה טוב את הרחוב. ממששת את בגדי ומגלה כי השמלה שלי נקרעה. יורד לי דם מהמצח, הייתי חייבת לשתות כל כך הרבה?!
אני לא מרגישה יותר שום כאב, דורכת על עוד זכוכיות ונתקלת בעוד עמודים.
הם מאחורי? אני לא מסוגלת לחשוב!
יש פה סמטה קטנה עם דלת צדדים נמוכה שפעם חברה סיפרה לי עלייה. אני זוחלת אל דלת הסתרים, מקווה בכל ליבי שאין הומלס שמסתובב שם. סוגרת את הדלת ומקיאה בדלי שלידי.
"מישהו ראה אותה?" אחד מהם צועק. אני מצליחה לעצור את הקיא לכמה דקות. אני חושבת שזה עבר לי.
נרדמת וקמה ככה שוב ושוב. אני מרגישה מישהו תופס בשיערות ראשי, שולף אותי מהחדר הקטן וגורר משיערי עד לאמצע הסמטה.
אלה היו הם. שלושת הנערים.
תגובות (1)
יואו אני מחכה להמשךךך זה ממש טוב !! :)