רדיואקטיבי || Radioactive – סיפור קצר

ממליצה לשמוע עם שיר הרוק הדי ישן (הוא יצא לפני 4 שנים) "Radioactive" שיר מעורר
מחשבה…
(כדי להבין את הסיפור לחפש את הסרטון ביוטיוב)
לפעמים אני חושבת שהוא עושה את זה בכוונה. בעבר ידעו שזה מה שיקרה, ונתנו לזה
לקרות. נתנו לזה להידרדר. לתת לכולם לבנות את המושבות חסרות הרחמים האלה.
שבהם בובות מוזרות ומפחידות,כאלה שיכנסו לכם לסיוטים,ויטרפו את דעתכם עד שתלכו לבית
משוגעים, נלחמים ביניהם עד המוות. אבל כל העולם הזה הוא בית משוגעים אחד! למה? למה רק אני מבינה את זה? מבינה שזה מה שקורה….

****יום למחרת****
אני מתעוררת באבק ובאפר….
אני מנגבת את מצחי ומריחה את החלודה שלי…. זה כל כך מגעיל. איזה מקום מטונף.
אני אוספת את ווינר* וצועדת אל בית התאגרפות הבובות עליו שמעתי באינטרנט.
נכנסתי לתוך המושבה המגעילה. כל הדרך היה ריח של סיגריות ואלכוהול.
ומלא עצים חסרי עלים בצדדים של השביל. עכשיו היה סתיו, ורוח קרירה העיפה את שיערי החום בעדינות,מלכלך אותו בעלים יבשים שנשרו מין העצים הערומים. והג'קט הכחול שלי בקושי עזר לחמם את גופי מהרוח העצובה. כל העלים הכתומים,אדומים,וחומים שעליהם אני דורכת, עושים קולות מוזרים, כאילו הם חיים וכיוון שאני דורכת עליהם, הם נאנחים בכאב.
אני ממשיכה לצעוד בשממה הגדולה עד שאני רואה פרח. פרח סגול שאין לי מושג איך שרד
מכול הכימיקלים שנמצאים באוויר. אני מרגישה כיצד האישונים שבעיניים התכולות שלי מתרחבות ושמחות כאשר הן רואות את הפרח הסגול.
הוא אינו מרהיב כלל, אך בשבילי הוא היה הפרח הכי יפה שראיתי מעודי. מיד ניערתי את עצמי מהמחשבות על הפרח היפה והמשכתי לצעוד בידיעה שיש מאות אנשים חסרי מזל שתקועים בכלא של בית האגרוף הארור.
ביד שמאל שלי החזקתי את ווינר היפה. ממלמלת לה סליחה שקטה על כך שהיא תקועה בקופסה הקטנה והמלוכלכת. אני ממשיכה ללכת אל תוך היער העזוב.
ממשיכה להסתכל על השביל המלוכלך. כמה עצוב לדעת שאני צריכה לרדת לרמה שלהם כדי להציל את האנשים שבכלא. אני מחייכת לעצמי בציניות ובהומור שחור.
ואז ממלמלת בשקט " "ברוכים הבאים" לעידן החדש ".
ואז, אחרי עוד קצת הליכה, אני רואה בקתה רעועה. בקתה חומה שבצד שלה יש דיר חזירים.
מטונף מאוד אם יורשה לי לומר.
עצרתי לרגע. עיניי מרצדות על הבקתה ואני שואלת את עצמי אם כדאי לי לעשות את זה.
אם כדי לקחת את הסיכון שווינר תיהרג?
ווינר מאוד חזקה כן? פשוט יש הרבה שמועות על הבובה שלו. בובה שרק ותסתכל בעיניה,
תרוץ במהירות ותרצה להתאבד.
אבל משהו בי אמר לעשות את זה. להציל את האנשים שעוד חיים בכלא הזה.
כאילו אני מרגישה את זה בעצמות שלי. ולבסוף אני נכנסת.

בפנים, היה ריח של כימיקלים. כל החמצן, לא הרגיש חמצן. הוא הרגיש פחמן דו -חמצני רעיל.
הלכתי בשקט,בלי לעורר חשד. אני שומעת קול תופים חזק מלמטה. כנראה שם נמצא הכלא.
אני ממשיכה ללכת. אחרי קצת זמן איזה אידיוט שיכור נכנס בי. הוא נראה מפחיד. הוא חבש כובע קארבוי כמו כל האנשים שנמצאים במקום. הוא מיהר ללכת, ואפילו לא ביקש סליחה. כאילו הוא לא ראה אותי כלל. למה אני ציפיתי?
ואז אני רואה מין אצטדיון קטן ועגול.
הגדר שלו עשוי מעץ חתוך,מלוכלך שממוסמר בצורה לא מדויקת ורשלנית.
בתוך ה"אצטדיון" הזה, היה יצור. יצור פרוותי,סגול ומפחיד. פשוט מחריד! מראו היה מזעזע.
היה לו מין קרן צהובה,ציפורניים אפורות,ושניים חדות וגדולות. אבל הוא היה בובה.
הוא נלחם בחוסר רחמנות נגד יצור מוזר,בובתי כזה. טוב, הוא באמת בובה.
היצור היה דק כמו גבעול אבל ארוך מאוד.
היה לו עין אחת בלבד והוא לבש סוודר עם פסים צהובים ואדומים. הוא נראה מפוחד מאוד.
הוא ידע שהוא עומד למות בקרוב בקרב נגד המפלצת המטורפת.
מסביב לאצטדיון היו מלא אנשים שיכורים שזורקים כסף ודולרים על המפלצת הסגולה.
כל מיני אנשים שצוחקים ומגעגעים בחוסר שליטה. אידיוטים.
נשמע קול פעמונים חזק והמפלצת התחילה להכות את בלי שליטה את היצור הקטן.
היצור ברח,מנסה להסתתר איפשהו אבל זה בלתי אפשרי,המקום היה קטן וללא מקום מחבוא.
עוד קול תופים נשמע מן הכלא למטה.
איש מעשן שישב על כיסא גבוה, מעל כולם, סימן למפלצת להרוג את היצור בכך שהעביר את אצבעו על צווארו. היצור קרע את העין היחידה מגופו של היצור והוא,ממזמן כבר מת. האיש שיחק במפתח שהיה תלוי על צווארו בחוט. "המפתח לכלא" מלמלתי בשקט.
הסתכלתי על האיש שבכיסא בפנים חתומות. כל פעם מחדש זה דיכא אותי.
עשיתי את זה מלא פעמים ועדיין,בפנים,זה כואב.
התעשתי והלכתי אל לוח הגיר המסריח. הסתכלתי עליו. איך מישהו חושב שזו עבודה?
האנשים עדיין צחקו מהקרב המחריד שהיה לפני רגע.
עוד פעמון צלצל ואל הזירה נכנס פילון.
ואז אריה. ואז כלב,דובי,צפרדע,קואלה,נמר ועוד כלב. וכולם בובות.
הוא הפיל את כולן למטה בעזרת מוט שברגע שהזיז אותו, נפתח קיר ברצפה שבלע אחת מהן.
שמתי לב שהתור לקרב היה פנוי,לפי מה שהיה כתוב על לוח הגיר. פתחתי את הקופסה שבה הייתה ווינר. הסתכלתי על הבובה הקטנה והורודה שלי ואמרתי לה בשקט "את צריכה לעשות את זה טוב, ובלי רחמים. לו אין רחמים,גם לך אין." היא הנהנה אליי בקלות ראש וקפצה אל האצטדיון. המפלצת צחקה בקול והוציא מהפה שלה ענן סגול ומסריח אני מניחה שהוא היה מסריח מאוד כי ווינר נאלצה להזיז את ראשה הצידה.
הבטתי בריכוז באצטדיון כשהפעמון צלצל. בהתחלה, המפלצת הכתה את ווינר ודחפה אותה
אל הקיר. היא המשיכה להכות אותה,וווינר שלי נפלה. ואני,נאבקת בדחף לצעוק אליה ולהציל אותה. המפלצת צחקה ותופפה על החזה שלה, בעוד ווינר מנסה לקום.
האיש הידק את אחיזתו על המוט.
השפלתי את עייני לרצפה ואז במהירות, הרמתי אותן ופקחתי אותן.
ווינר עלתה באותה מהירות,אספה את כל הכוחות שלה וערפל ורוד הגיעה לידיה.
המפלצת נראתה מבולבלת. לא מבינה מה קורה ומדוע בעל הבית שלה לא מזיז את המוט.
ווינר ניצלה את הזמן ונתנה חבטה למפלצת.
חיכיתי מה המפלצת תעשה,אבל היא לא עשתה כלום. היא נשארה דוממת על הרצפה.
היא הרגה אותו! או אותה. אין לי מושג אבל מה זה משנה?
חייכתי חיוך רחב.
כל האנשים שהיו ליד האצטדיון פערו פה והתרחקו. התקרבתי אל האצטדיון.
מי שמנצח מקבל את המקום וממשיך לשחק ולהרוויח כסף אם רציתם
לדעת. אבל זו לא הייתה הכוונה שלי.
האיש שעל הכיסא לא נראה שהוא מקבל את זה.
הוא הורה לשני אנשים לבוא ולעשות לא-יודעת-מה לווינר. ווינר פשוט הביטה בהם.
לא דאגתי. היא העלימה את שניהם בקרני לייזר כל כך חזקים,
שלשבריר שנייה ראו את השלד שלהם.
האנשים שבסביבה כבר נסו על נפשם באותו שלב. פחדנים.
תלשתי את החוט שהיה על צווארו של האיש והפלתי אותו אל התהום שבו הוא הפיל את כולם.
מסכן,החליפה הלבנה שלו תתלכלך בשחור מהאפר והאבק.
ראיתי כלב קטן בצד הכיסא.
שחררתי אותו שהיה קשור באגרסיביות לנעל הכיסא.
הכלב שמח וברח מהבקתה שבה היה כל כך הרבה זמן.
הבטתי במפתח ומצאתי את דרכי לכלא שלמטה. פתחתי את השער והוצאתי את כל האנשים שהיו בפנים… אני משערת יובלות!
אני אזכור את הקרב הזה. קרב "האיש על הכיסא".
האנשים שבתא ביקשו תודה,לא כמו הקודמים,שברחו בלי להסתכל לאחור.
חיפשתי את ווינר. הסתכלתי על האפר. בסוף היא באה אליי, מדלגת, זוהרת בין האפר האפור.
היא קפצה לידי וחיבקתי אותה. זה לא מובן מאליו.
צרחה מחממת דם קטעה את מחשבותיי. צרחה מחממת מכיוון שהייתה צרחתו של האיש.
חזרתי אל מחשבותי.
היא יכולה למות אבל בכל זאת רוצה לעזור לי. לעזור לי לתקן את העולם הזה.
עולם ראדיואקטיבי.