קרוסלה

הקרוסלה עמדה באמצע החצר. נתן שיחק עם אחותו הקטנה וחברה שלה, ששתיהן היו עדיין זאטוטות. הוא היה כבן 20. היא טיפסו זו אחר זו אל המגלשה הקטנה האדומה, והוא היה "מגליץ" אותן באיטיות כדי שינחתו יציבות בארגז החול. הן היו נפחדות ומלאות עונג כמו כל בנות גילן במגרש המשחקים. רק שזה לא היה מגרש משחקים, אלא חצר קטנה, מוזנחת, שנותרה מגני המשחקים הצנועים של פעם. לא רחוק היה גן משחקים גדול עם מתקנים אימתניים מדי לזאטוטים, והבנות לא רצו ללכת לשם, למרות שהתרשמו מהמגלשות הגבוהות והלולייניות ומתקני החבלים והגשרים. "נתן, אני רוצה קרוסלה!" הפצירה בו אחותו הקטנה, והצביעה על הקרוסלה הישנה שהייתה עשויה מושבי ברזל ומעקי ברזל על ציר שעבד היטב. "גם אני רוצה! גם אני רוצה!" אמרה החברה הקטנה של אחותו, ומשכה במכנסיו. "טוב, נעשה קרוסלה." הוא אמר בחיוך אווילי, והן התיישבו בקרוסלה על המושבים. הוא הביט בהן רגע בוהה, ואחותו הפצירה בו "קרוסלה! קרוסלה!" הוא הניד בראשו כאילו התעורר ממחשבה עמוקה, והתחיל לסובב את הקרוסלה. הוא היה עייף, והקרוסלה הסתובבה באיטיות. "יותר מהר! יותר מהר!" צעקה אחותו, והוא גייס כוחות וסובב מהר מספיק שהן צרחו בהנאה. "יותר מהר!" הוא שמע צעקה, וסובב יותר מהר, "יותר מהר, נתן! יותר מהר!" הקרוסלה הסתחררה במהירות מפחידה, ושתי הזאטוטות צרחו בהנאה, אבל לו זה נשמע כמו שריקה. צירי המתכת קרקשו ומשבי אוויר וצרחות עלו מהקרוסלה המסתובבת, שהסתובבה כל-כך מהר, שהילדות נראו כמו כתמים מרוחים. יותר מהר, יותר מהר… נדמה שהוא מתעורר מאיזו אקסטאזה של מאמץ וטירוף, כששם לב שהוא לא שומע אותן יותר. בחשש הוא האט את הקרוסלה עד שכמעט נעצרה. חברתה הזאטוטה של אחותו ישבה בפנים קפואות כש-כל פנייה שטופות דמעות, ובכי חרישי וחולה מבעבע מבין שפתיה. אחותו הקטנה הייתה חסרת הכרה. "חן?" הוא נגע בה, היא לא הגיבה. "חן? חן? קומי." הוא ניסה להעיר אותה, וראשה צנח ברפיון על כתפה. עיניה היו עצומות. "חן?" הוא נטל אותה בידיו, "חן, תקומי. חן?" אנשים שעברו בקרבת מקום, ראו גבר צעיר ומבוהל כמעט רץ בהליכה מהירה, בנשימה כבדה, כשילדה קטנה, כמעט תינוקת, מונחת בזרועותיו כשגופה רפוי והיא מתה.