קומה 9- הבוגלרים. פרק 5

————–נקודת המבט של ויקטור————
"מה בדיוק ראית?", שאלתי, בתקווה שלא ראתה הכל.
"הכל. ראיתי הכל."
בלעתי את הרוק במורד גרוני אך הוא כאילו נתקע, מרוב המתח והלחץ, וכל הדברים שקרו היום, פשוט פלטתי את זה
"נטע.. אני לא מסוגל לדבר עכשיו"
היא השפילה את ראשה, היא החלה למלמל "אני מבינה, מצטערת.. אבל אין לי לאן ללכת, הבית שלי נשרף, אמא שלי נעלמה, אני כבר לא מבינה מה קורה כאן!, אני לא מוכנה לזה ויקטור!"
הנחתי את ידי על כתפה, היא חיבקה אותי חזק והחלה לבכות.
הרגשתי שאני צריך ללטף את שערה ולעודד אותה אך לא יכולתי, אם אצבעותיי היו נוגעות בה היה נשאב ממנה דם, לא יכולתי לגעת בה בידיי אבל עדיין חיבקתי אותה הכי חזק שאני יכול.
"ששש… נטע הכל יהיה בסדר, את תראי! אנחנו ננצח!"
"איך אתה יודע? אם לא תעשה מה שדיין רוצה היא תהרוג אותי! ואם תעשה מה שהיא רוצה לעולם לא ננצח ולעולם לא נצליח לצאת מכאן!", ענתה נטע תוך כדי דמעות.
שנינו שתקנו. בעוד רוח הלילה של פברואר מקררת אותנו, העץ עם חבל התלייה עדיין היה לידנו, ובכך הזכיר לנו את מאורעות היום.
חשבתי על מה שהיא אמרה, אולי זה היה נכון אבל לא רציתי להיכנע.
"את תראי, אנחנו ננצח בדרך כלשהי, רק צריך שתמצאי את החידות מבלי שדיין תגלה אותך", הצעתי בלחישה.
היא התנתקה ממני, היא עמדה מולי. פניה היו מעט אדומות ורטובות מהבכי, אבל עיניה הירוקות היו נוצצות מתמיד.
"ויקטור, השלמתי עם זה שזה אמיתי, אבל אני לא מבינה, גם אחרי מה שאליס סיפרה לי, עדיין לא הצלחתי להבין את כל הסיפור"
"אני יודע, זה מאוד מסובך… אבל אם תבואי איתי אוכל להראות לך", הצעתי והחזקתי את ידה.
"להראות לי את מה?"
"את הבית שלי", אמרתי. לא הייתי בטוח שיהיה לה נעים לראות את הבית שלי.. במיוחד כי הוא לא בדיוק כפי שבוודאי הייתה מגדירה "בית" אבל העדפתי שיהיה לנו מחסה במשך הלילה.
"ה.. הבית שלך?"
"כן"
"אבל אמרת שגרת כאן בכל מקום בשלב כלשהו", תמהה נטע.
"כן, אבל היכן שאני גר זה לא היכן שאני מתכנן. "
"מה זאת אומרת?", שאלה.
"בואי איתי", אמרתי.
היא חיזקה את אחיזתה בידי, הבנתי את זה ככן.

————-נקודת המבט של נטע———–
"בואי איתי", אמר ויקטור.
חיזקתי את אחיזתי בידו, כאות להסכמה.
התחלנו לצעוד יחד בחושך, מרחוק עוד ראיתי את שאריות הבית שלי נשרפות.
"אממ… תודה על היום ויקטור", עדיין לא הצלחתי לעכל שאדם שהכיר אותי רק אתמול הציל את חיי.
"אין בעיה, זה מה שאני עושה." ,אמר במסתוריות.
"מה זאת אומרת שזה מה שאתה עושה?"
"תשמעי, כשאליס הייתה בחיים, היינו מנסים להציל ילדים, אז זה נהיה מין הרגל כזה"
"אה. ויקטור, למה אנחנו לא יכולים פשוט ללכת? למה אין כאן אנשים נורמליים? למה-"
"-וואוו וואוו ואוו, יותר מדי שאלות, לאט לאט, קודם כל לגבי שאלך הראשונה, אנחנו לא יכולים ללכת כי כל עוד דיין לא קיבלה את מה שהיא רוצה, אף אחד לא נכנס, ואף אחד לא יוצא.-" אמר ויקטור עד שקטעתי אותו ואמרתי "-אבל.. אבל מה היא רוצה?"
"הלוואי שהייתי יודע, אבל מה שבטוח, שהיא הייתה זאת שגרמה לכל הרציחות בשנות ה20."
"אה.. למה אין כאן אנשים נורמליים? כל מי שראיתי עד עכשיו היו כרותי איברים ו\או פצועים קשה ועברו דרכי", פלטתי לפתע.
חצינו במעבר חצייה, מרחוק נשמעה יללת תן, פחדתי אך השתדלתי לא להראות זאת. ציפיתי לתשובה.
"את, את ראית כאן אנשים?", גמגם ויקטור.
"כן, למה?"
ויקטור החל למלמל לעצמו כל מיני דברים, הוא ניתק את ידו מידי.
"ויקטור?, הכל בסדר?", שאלתי.
הוא הסתכל עליי בהלם.
"את..את הנבחרת!", הוא זינק עליי לפתע והרים אותי באוויר.
"מה? מה קורה כאן?"
הוא הוריד אותי לבסוף לקרקע.
"את תצילי אותי, ואז כל הילדים שנרצחו יחזרו לחיים!!!", הוא חייך, לפתע שמתי לב שהוא מעולם לא חייך קודם.
"מה? לא! אני אפילו לא יודעת איך עושים את זה!", צעקתי, כעסתי, איך הוא מטיל עליי אחריות כזו? אין לי מושג אפילו איך לפתור סודוקו!
"נטע, תרגעי שנייה-"
"-לא ויקטור, לא ארגע! כי אני לא יודעת שום דבר על עניין הנבחרת הזו או כל השטויות האלה, נמאס לי מכל זה! אני פשוט רוצה את החיים שלי בחזרה!", הטחתי בו.
הוא התרחק, מבטו השקיף עצב.
"אני.. אני מצטערת לא התכוונ-"
"-זה בסדר נטע, אני מבין, לא הייתי צריך לומר לך. פשוט, אני רוצה שהכל יחזור להיות כמו פעם, שאני אוכל לחיות כמו נער רגיל! את יודעת איך זה היה להישאר נער במשך 95 שנה? אני גרתי בסמטאות הכי מטונפות, גוועתי ברעב, הייתי צריך להיות לבד, להסתדר לבד, אבל המוח שלי נשאר כמו של נער, לא התבגרתי נטע, את יודעת איך זה לחיות עם ההרגשה הזו? נורא! ולא יכולתי לצאת מכאן, דיין הייתה צוחקת על חשבוני על בסיס יומי. עד שהיא שמעה עלייך. היא דאגה שאימך תשמע את כל הסיפור אך כישפה אותה כך שלא תגיד לך שום דבר, היא דאגה שתגיעי לכאן, והכל כדי שלא תמצאי את החידות, ושבליקוי החמה השלישי ברמת הקונטריסט היא תוכל לקחת את כוחותיי ואת כוחותייך ולהפוך לבלתי מנוצחת, שתוכל לשלוט בעולם!", פלט לפתע ויקטור. הוא התנשם ופניו נראו כמביעות כל כך הרבה צער וחרטה.
הוא התקרב שוב, הוא הסתכל בעייני, שמתי לב שעיניו לרגע קטן, שבריר שנייה, היו בצבע חום.
"ויקטור, אני מצטערת אני באמת לא ידעתי. אבל אמרת שאתה לא יודע מה דיין מתכננת",
"אני יודע, לא חשבתי שתהיי מוכנה לזה, וכנראה שבאמת לא. אני מצטער נטע, זאת לא אשמתך שחיי היו נוראיים, את הדבר הכי טוב שקרה לי מאז", הוא ניסה לחייך אך חיוכו יצא מאולץ.
"גם אני מצטערת.", אמרתי, חיבבתי אותו.
וכך עמדנו בחושך, בלילה, כששנינו מסתכלים לכוכבים.
—————————————————————-
היי! מצטערת שיצא לי קצר :[
אוהבת אתכם ומחכה לתגובות!!!
כל תגובה תהיה רצויה!