קומה 9- הבוגלרים. פרק 4

————–נקודת המבט של נטע————
לא הבנתי מה קרה כרגע. הסתכלתי על שמי הלילה השחורים, כוכבים החלו להגיח מבין החשכה.
איך ראיתי את זה? הייתי בטוחה שאני חולמת, רציתי לגלות שאני חולמת.
ויקטור, שהיה מוטל על הקרקע לידי, היה נראה זוהר באור הכוכבים.
רגע, זוהר?! הוא החל לזהור באור מוזר.
"ויקטור? מה לעזאזל קורה כאן?!",צעקתי למרות שהוא לא יכל לענות לי.
לפתע היה זוהר, מסנוור ובלתי נסבל, הסתרתי את פניי מהזוהר בתקווה שייגמר.
שעה ארוכה חלפה והזוהר לא עבר. "ויקטור? אתה עושה את זה?", שאלתי בעודי מגוננת על עיניי מהזוהר הבלתי נסבל.
לא נשמע כל מענה. הכרחתי את עצמי להביט אל הזוהר.
לפתע הזוהר לא הפריע, הוא משך אותי אליו כמו בחלום. התחלתי ללכת לעבר הזוהר כשלפתע מישהו החל לצאת ממנו.
"ויקטור?", שאלתי. מחשבותיי היו מעורבלות ולא הגיוניות, לא הייתי מוכנה לכל זה.
הדמות צעדה והתקרבה אליי, זה היה ויקטור, אבל אז נכבה הזוהר. ויקטור התמוטט שנית.
הוא נפל לקרקע בעודי מוכת תדהמה מכל התרחשויות היום.
"ויקטור? ויקטור מה זה היה?", שאלתי בהלם בעודי מתכופפת לקרקע ומנסה להקים אותו.
לפתע הוא התרומם, עינוי עדיין היו עצומות. "ויקטור?"
הוא החל לדבר.
"העולם קורס, עתיד נזהר.
לא יודע מה לומר.
בשילוב כוחותינו נצעד אל העבר,
ונציל את כל מה שבלב נשאר."
כשהוא סיים לדבר עיניו נפקחו והבטתי בו בדאגה.
כנראה שהוא שמע את מה שאמר כי הוא הסתכל עליי בבעתה.
"נטע, את.. את בסדר?"
"נדמה לי שכן..", עניתי באי נוחות, לא היה לי נעים לשאול אותו על מה שהוא אמר עכשיו ועל הזוהר, אחרי שהציל את חיי.
"אני.. אני מצטער על מה שקרה עכשיו", אמר ויקטור והשפיל מבטו אל הקרקע.
הנחתי יד על כתפו.
"זה בסדר, תודה שהצלת אותי." חייכתי אליו.
"בשמחה", אמר.
"היו לך שלפוחיות על היד מקודם, והיית מלא כוויות, לאן הן נעלמו?", שאלתי בסקרנות.
"אני מצטער", אמר ויקטור.

————נקודת המבט של ויקטור———–
"היו לך שלפוחיות על היד מקודם, והיית מלא כוויות, לאן הן נעלמו?", שאלה נטע.
לא יכולתי לענות לה, הייתי חייב לברוח, גם אם זה יהרוג אותי.
"על מה?", שאלה נטע והסתכלה עליי במבט כל כך אכפתי, עד שלא יכולתי לסבול את עצמי.
"נטע, אני לא יכול אני…. זה לטובתך אסור לך לדבר עליי עם אף אחד, תשכחי שפגשת אותי!",
רצתי הכי מהר שיכולתי, משאיר את נטע וביתה השרוף מאחוריי.
"חכה!", נשמעה צעקה מאחוריי.
"לא נטע לא!", צעקתי בתגובה.
המשכתי לרוץ, לבי פועם במהירות בחזי.
נשמעו צעדים מאחוריי, זו בטח הייתה נטע.
"נטע לא, בבקשה!", צעקתי בעודי מגביר את מהירות ריצתי עוד יותר.
לפתע קפאתי, לא יכולתי לזוז. הבנתי שזו לא נטע.
"מצטערת לאכזב אותך חמודי'לה, אבל אני לא נטע", נשמע קולה הצורם של דיין מאחוריי.
ניסיתי להוציא מילים מפי אך לא הצלחתי.
"ובכן, נטע'לה התאכזבה קצת? הא?", צחקקה ברשעות.
לא יכולתי לנשום, הקרח שהוקפאתי בו חסר את פתחי האוויר שלי.
"הגיע הזמן לחדש אותך ויקטור,אוי כמה לא מתחשב מצידי, לא השארתי לך אוויר, תן לי לעזור לך", אמרה דיין, שמעתי אותה מתקרבת אליי, היא הטילה כישוף כלשהו ואז יכולתי לנשום.
"תעזבי אותי! לקחת לי את אליס, אל תיקחי גם את נטע!", צעקתי בעודי מנסה לפרוץ החוצה מהקרח שמחץ אותי.
"שששש… ויקטור הכל בסדר. לא יקרה לנטע שום דבר כל עוד תפעל לפי החוקים שלי.", אמרה דיין.
היא התקרבה אליי, עד כדי כך שהרגשתי את נשימותיה.
"את יודעת שאני לא יכול, כל עוד היא אפילו תלחץ את ידי היא תגלה הכל!", אמרתי.
"אממ… אז כנראה שאצטרך פשוט להרוג אותה", צחקקה דיין.
"את.. לא.. תעשי את זה!"
פרצתי מהקרח וניסיתי לרוץ משם, אבל אז, עץ הופיע משום מקום ונתקלתי בו.
נפלתי, קיבלתי מכה קלה בראשי.
דיין התקרבה.
"אח.. ויקטור ויקטור ויקטור… כמה אמיץ, ועם זאת כל כך טיפש."
משום מקום צץ חבל תלייה על העץ, ראשי נכנס ללולאה שהייתה בו, והחבל החל להתהדק סביב צווארי, ליבי החל לפעום בחוזקה, ולא יכולתי לנשום כמעט.
"לא! לא, בבקשה! אני לא אוכל לעזור לנטע, אני אחזור להיות רגיל!", התחננתי בעוד החבל נכרך ונכרך סביב צווארי.
"אז תבטיח לי, שתרגל בשבילי אחרי נטע, עוד מעט היא תגלה את כוחותיה המלאים, היא כבר שוחחה עם אליס ולכן היא יודעת את כל האמת, חוץ מעל קיומי ועל החידות שהשאירה אליס.
אסור בשום פנים באופן שהיא תגלה את החידות, אחרת אהרוג אותה ואותך אשאיר לנצח ליד גופתה, שתסבול עד יומך האחרון. אה.. רגע, אתה לא יכול להזדקן! מעולה. "
דיין צחקה ברשעות, החבל ירד מצווארי, נפלתי לקרקע, ודיין נעלמה.
השתעלתי בחוזקה, ליבי עדיין פעם בחוזקה ופניי התכסו זיעה קרה.
נשמעו צעדים, מישהו החל לצאת מאחורי שיח שהיה בסביבה, בגלל שראייתי הייתה מטושטשת עדיין לא זיהיתי מי זה מרחוק.
התחלתי להתרומם וכשהדמות התקרבה ראיתי שזו נטע.
"ויקטור? אתה בסדר?!", נטע התקרבה אליי ומבט מודאג בעיניה.
"כן..", מלמלתי בעודי מוריד את האבק מבגדיי.
"ויקטור, מי היא הייתה? ומה בדיוק קורה כאן?", שאלה נטע.
עדיין הייתי מותש מכל מה שקרה היום, ידעתי שלא אוכל להתחמק מזה עכשיו, אהיה חייב לספר לה, לספר לה הכל.
"כמה מזה ראית?", שאלתי, מקווה שלא ראתה הכל.
"הכל, ראיתי הכל."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היי כולם!!!!
חזרתי מהחופשה וישר העליתי לכם עוד פרק :]
תגובות בבקשה 3>
מקווה שאהבתם!!!