צ'יזבאט לילי פרק-7

אני ישנה, פתאום משהו בי אומר לי להתעורר ולצאת לבחוץ. אני לא מצליחה להתנגד לאותו המשהו ויוצאת בלא רצוני, רגליי מובילות אותי למקומות שמעולם לא ראיתי, למקומות אפלים, למקומות שהקולות רצו שהגיע עליהם. אני רואה את נשמותיהם של קורבנות קולות הילדים רצות מעץ לעץ, אני שומעת את הצווחות של אותן הנשמות. אני מחפשת את נשמותיהן של אוור ואמא אבל לא מצליחה למצוא. אני מתיישבת בלי רצון על אחד הסלעים ומסתכלת על הנשמות עוברות וצועקות, אני שומעת קולות חדשים צוחקים בראשי. אני מובלת לבית קברות ישן, אין זכר לאף אחד מהקולות חוץ מזה שהם מובילים אותי למקומות. הם מחדירים לי מחשבות. הם גורמים לי כמעט לרצות את המוות. הם מובילים אותי לבית של אבא שלי שעזב אותנו כשהייתי בת 10. הם גורמים לי להיכנס לבית. אני פותחת את הדלת ומתהלכת בבית הקטן. אני רואה אותו שוכב על הרצפות עם בכין נוטפת דם תקוע בליבו ובידו מחזיק את אותו פתק מוכר הכתוב בו: ' עכשיו תורך, יקירה.' הקולות גורמים לי לקחת את הסכין ולחבק אותה בזרועותיי. הקולות מובילים אותי לבית מוכר. אני פותחת את הדלת והסכין נתקעת בליבה של דודתי. לאחר כמה שניות אני שומעת את קולה. "תודה, ג'ס." ועכשיו לראשונה היום קול הנער מדבר איתי. "כל הכבוד ג'ס! שנמשיך?" אני עוברת בית בית ונועצת סכינים באנשים שאני מכירה ואוהבת ואחרי כל רצח אני שומעת תודה. המחברת שלי מופיעה מולי ונכתב בה בכתב אדום: ' שלום לך יקירתי,תודה על כל העזרה! את יודעת, שרצחת ונתת לי קצת מנוחה… מאוד נחמד מצידך! נ.ב: את לא באמת צריכה את המחברת הזאת…" המחברת נסגרת ונשרפת. אני חוזרת לבית שלי והולכת לחדרי. אני פותחת מחברת חדשה וכותבת: 'עכשיו גם אבא ודודה ועוד אנשים שקרובים ללבי. נ.ב: להיזהר מהעין (תמיד).'