צ'יזבאט לילי-פרק 6

צ'יזבאט לילי********פרק-6********

הפעם,לשם שינוי אני מחליטה לא לחשוב על הקולות. אני מדליקה את המחשב שלי ונכנסת למשחקים חסרי מטרה שיעסיקו את מוחי בשעה-שעתיים הקרובות. אני מתחילה לשחק באחד המשחקים ואז, אני מתחילה להרגיש זרם בכל גופי, זרם שמשתק אותי מכף רגלי ועד לראשי. אני מרגישה כאבים חזקים בכל מקום בגופי וראשי מתחיל להרגיש כבד. "אז,ג'ס.את בטח רוצה לדעת למה את ניצלת בכל פעם. נכון,יקירה?" אני מנסה להתנגד אבל לא מצליחה. "טוב, זה לא היה כיף אם היינו גומרים עלייך בהזדמנות הראשונה. אנחנו מתכוונים לשחק בך, לשחק בך עד שתהיי מטורפת לגמרי, נשחק בך עד שתאבדי את כל יקירייך, נשחק בך עד אי שפיות מוחלטת! נשחק בך עד שתתחנני לגאולה. אז, ג'ס,את אוהבת את המשחק הקטן שלנו?" הוא התחיל לצחוק בקולי קולות. ניסיתי לזוז ולהתנגד אבל כל תזוזה שלי גרמה לנער לחזק את האחיזה שלו בי יותר. "שובבה… מנסה לברוח?" הוא צחק. "אז יש לי חדשות בשבילך- את לא תצליחי!!!! תרשי לי הנעים את זמנך בסיפור קצר. לפני שנים רבות, בערך 50 שנים חיי לו ילד קטן ומאושר. ואז,הוא התחיל לשמוע קולות שלקחו אותו למקומות מפחידים ורדפו אותו בכל לילה ובכל פעם שעצם את עיניו לזמן ממושך. עברו כמה שנים כאלה של סבל ופחד מהקולות." הוא עצר וצחק צחוק חולני משהו… "ואז כשהיה נער- הם תפסו אותו! ותנחשי מה?- הוא אוהב אות זה!! הוא אוהב את זה וגם את תאהבי את זה!" אני מנסה להשתחרר מאחיזתו. "מה, את כבר רוצה ללכת? הרגעי,יקירה יש עוד מה לספר והזמן שלך נצחי!" הוא ממשיך בסיפורו. "הנער היה רודף אנשים במשך 50 שנים. זה הפך לתאווה העיקרית שלו. הוא הפך למנהיג קולות הילדים!" היא נשמע מרוצה מעצמו. "אבל, בסיפור הזה יש גם צד עצוב. עם הזמן זה התחיל מאוד לשעמם את הנער, את יודעת, הקורבן מסתכל בעין ואם הוא ילד הוא חובר אל הקולות ואם הוא מבוגר הוא מת. עכשיו את בטח שואלת את עצמך: 'אז איך זה שאמא חלק מהקולות?' אז אני יגיד לך איך! איזה עינוי יכול להיות יותר טוב מהעינוי שבוא אמא שלך ואחותך הקטנה מנסות להרוג אותך? אבל נחזור לסיפור. בכל מקרה זה התחיל מאוד לשעמם את הנער אז הוא בחר ילדה קטנה ומעצבנת אחת ושמה ג'ס להיות כלי קטנטן במשחק הנחמד הזה. ביי ביי לך,יקירה." קול הנער הולך ואני נכנסת במהירות לאתר: ' קולות הילד- צ'זבאט לילי' ובמקום להסתכל בסיפוריהם של האחרים השומעים את הקולות אני בודקת את המידע שיש על קולות הילדים. אני לוחצת על הקישור שבו יש את המידע, כתוב בכתב צהוב זוהר-בוהק: 'מידע שגוי.' לאחר דקה מופיעות על מסך המחשב שלי זוג עיניים צהובות וכתב אדום מתחת לעיניים: ' לא הספיק לך המידע שלי?' לאחר שקראתי את הכתב האדום נשמע צחוק מהדהד בביתי. הכיסא שישבתי עליו נעלם ואני נופלת אל תוך חור גדול הנפער בחדרי. אני מוצאת של כסא הכתוב עליו: 'שבי עליי.' אני מתיישבת, מופיע מולי מסך הקרנה גדול ולאחר עשר דקות אני רואה תמונות של אנשים הנרדפים על ידיי הקולות. אחרי כל תמונה אני שומעת את מילותיהם האחרונות של אלו שלא הצליחו לשרוד. התמונה הראשונה היא תמונה של ילדה קטנה וחיוורת בעלת עיניים שחורות ושיער כהה. מילותיה האחרונות היו: ' בבקשה, רק רציתי למצוא את אמא.' ולאחר משפט זה נשמעה צרה קורעת לב של הילדה. לאחר הקרנת כל התמונות והשמעת המילות האחרונות גרזן הושלכה לעברי בלי כוונה לפגוע בי. אני מוצאת את עצמי שוב בחדר כאילו כלום לא קרה. אני פותחת את המחברת וכותבת: יום שבת, הקול שיתק אותי וסיפר לי את סיפורו, איך הפך לקול. ראיתי תמונות של הקורבנות ואת מילותיהם האחרונות. נ.ב- יש לו עוד מה לספר והזמן שלי,נצחי!'