פחד

הוא הגיע. האסון שתמיד ידעתי שמתישהו יגיע. אבל תמיד פחדתי שהוא יגיע. אבל דווקא כשלא ציפיתי לזה בכלל זה קרה, איכשהו. נהייתי מוקפת מחבלים (אני חושבת), 8 מחבלים. לכל אחד יש אקדח. אקדח שמכוון עליי, והמוות שלי יכול להגיע בכל רגע. אבל אני לא נכנעת. אני לא "פרינססה" האמתי שיש לזה גם יתרונות, למשל במצב כזה.אבל לא ידעתי אם לנסות, כי מי יודע. אבל רגע בוא נחשוב שניה. למה הם בכלל צריכים אותי? דווקא אותי מכל הנערות והנערים שיש שם. לפני שהם לקחו אותי לאנשהו או משהו. הפסקתי לחשוב למה, ואיך ומה. פשוט באחד בעטתי, אחד דחפתי, לאחד הרבצתי, וככה האלה ואז אחרי ש5 היו על הרצפה. התחלתי לרוץ בשיא המהירות כי ידעתי שאם אני לא אברח, אז אני לא אחיה יותר. אני לא אהיה בחיים. יגיע הסוף. אז רצתי. עד שעוד מישהו שדומה למחבל עצר אותי. ואז כולם התאוששו והגיעו. ואז. כבר לא ידעתי מה לעשות, הם לקחו לי את הידיים, כמה שהתנגדתי. התחלתי ליבכות, כי 60 אחוז. שאני לא אראה יותר את המשפחה,החברות, וכל הקרובים שלי יותר בחיים. שאני אמות ככה. או שאני יושפל, זלגו מעיני דמעות כמו מבול. במהירות שוטפת, אבל אז נזכרתי במשפט שאמרו לי תמיד כשהייתי קטנה :" אם תבכי זה לא יעזור," וכאן זה באמת לא יעזור. הפסקתי ליבכות לאט לאט, נרגעתי. ואז, הם רצו להושיב אותי במכונית עזבו לי את היידים, ועכשיו ידעתי שבאמת כבר אין זמן לטעויות, רצתי באמת הכי הכי מהר שלי, ובאמת ניראלי ששברתי שיא. ידעתי ששברתי שיא. 400 מטר בלי הפסקה בניגוד לפעם שעברה שעצרי והלכתי מלא. זה משהו שונה כשאת עומדת להירצח. עברו 400 מטר התנשפתי, אבל המשכתי לרוץ הם עוד רצו אחריי. ואז היה מדרגות ומעקה אז החלקתי על המעקה למטה ונכנסתי לסופר. פניתי למוכרת. בבקשה עזרי לי. רודפים אחריי מחבלים או פדופילים או מה שזה לא יהיה. נישארתי איתה עד שעברה שעה. אבל עדיין פחדתי ללכת, הם יכולים להיות בכל מקום… הם יכולים לצוץ פתאום. אחרי שעברה שעה וחצי. ואחרי ששתיתי מים. ליטר. אז רצתי, רצתי. אבל תוך כדי חשבתי אם לספר להורים שזה קרה או לא. ואז ראיתי את המכונית. אותה המכונית שרצו להכניס אותי אליה. המכונית של ה…..
ממשיכה בקרוב