“פחדים לשווא”

הם מסתכלים עליי ולא מרפים,
אני מתחננת אליהם שיפסיקו אך הם לא עוצרים.
הם משדרים אליי גלים של פחד,
נותנים לי להרגיש לבד בעולם, בלי אפח'ד.
מתחחנת לעזרה אך אין לי קול,
מבקשת ממישהו שנמצא איי שם,
שיעיר אותי רק כשיגיע האור.
האם זאת המציאות?
האם זה בשליטת האדם?
האם זה בכלל שווה משמעות?
האם אכן עומד שם סוג של אדם?
הדימיון נלחם בכל כוחו בכוח של עצמו,
מנסה להסביר שהוא אחראי על עצמו.
אך שוב הם חוזרים, אותם פחדים,
לא מרפים וממשיכים ללא מעצורים…
מייחלת שהבוקר כבר יגיע בהפתעה,
שלפוחית השתן אצלי כבר התמאלתה.
מהפחד לקום בטעות באמצע הלילה,
שהדימיון לא יתעורר למציאות במלא העצמה.
אז להתכחש ולשכנע את עצמי,
שכבר פיפי אין לי ורק בבוקר יחזור לי.
ושוב ללהתעורר ולמלות את החסר,
לשקר לעצמי ולומר שבלילה לא הייתי ער…
לא נרדמתי כמו כולם, חיכתי לרגע מסוים,
שבו אולי מישהו יתעורר ויאמר לי שזה לא קיים.
שמישהו קצת יזוז מהמיטה ואני אחריו,
שאם אני יזוז אז לא יתפסו אותי הפחדים לבד…
מי אתם פחדים ומה אתם מבקשים?
לפרק את האדם לפרקי פרקים?
מעניקה לאור שעוד יגיע סוג של רעב,
מקווה שסתם טעיתי ושהם סך הכל פחדים לשווא…