עיניים אדומות 2 – חלק 1

הלכתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת. עצרתי ליד הכניסה לביתי ומשום מה לא נכנסתי אלא נעמדתי בשקט והקשבתי למה שקורה סביבי. צרצרים. מכוניות חולפות בשקט הרחק מכאן. פתאום ראיתי שעל דלת הכניסה ללובי של הבנין מולי הייתה מודעה, לאחר קריאת הודעה זו יש להיכנס הביתה מיד, אם תתעלמו מהודעה זו תידבקו במחלה. הופתעתי קצת והחלטתי שמדובר באיזה בדיחה. אחרי כמה זמן התחלתי לשמוע רחש שנשמע כמו גלים בים. הים רחוק כרבע שעה הליכה מהבית אז איך יכול להיות שאני שומע את זה חשבתי לעצמי. הפלפון שלי צלצל. מתי אתה חוזר הביתה שאלה אימי, עניתי שעוד מעט ושאלתי אותה אם היא שומעת את הצליל של הגלים. היא ענתה שהיא לא שומעת כלום ואמרה לי לחזור תכף ומיד. אמרתי שאני אחזור עוד מעט שלא תדאג וניתקתי. החלטתי ללכת לבדוק. בדרך לים עברתי מתחת לבניין עם כניסה חשוכה, אז לא ראיתי את הכלב. הוא עמד ליד פח האשפה ולא זז, ורק כשעברתי לידו הוא התחיל לנהום, קפצתי בבהלה והתחלתי לרוץ. רצתי בשיא המהירות והסתכלתי אחורה. אבל הוא לא היה מאחורי אז עצרתי כדי להירגע ולנשום קצת, התיישבתי על המדרכה לקשור את השרוכים וחשבתי לעצמי אני צריך לחזור הביתה. נעמדתי והבטתי לכיוון ממנו באתי, היה נדמה לי שאני רואה עיניים אדומות מסתכלות עלי איפה שהיה הכלב ונתקפתי צמרמורת. יכול להיות שזאת הייתה רק השתקפות מהאור החלש שהפיק הפנס רחוב הכתום מעלי אבל החלטתי לא להסתכן ולעשות סיבוב ולחזור מכיוון אחר. הרעש של הגלים נשמע חזק יותר שמתי לב. הייתי חמש דקות מהים אבל החלטתי לחזור. הלכתי ברחוב ואור הפנסים הכתום היה חלש עד שכמעט היה קשה לראות. התחלתי לפנות שמאלה לרחוב שמוביל הביתה, להפתעתי הוא היה חשוך לגמרי אור הפנסים לא עבד ברחוב הזה. החלטתי ללכת בכל זאת והארתי עם הפנס של הטלפון. אחרי כמה צעדים לתוך החשיכה הסתכלתי במסך של הפלפון וראיתי 34 שיחות שלא נענו, קפאתי במקום. 34 שיחות שלא נענו מאימי, בעשר הדקות האחרונות. התקשרתי מיד לאימי.. איפה אתה? היא צעקה בקול מפחיד, בקול שבור מבכי, למה לא נכנסת הביתה איך יכולת לשכוח הזהרנו אותך כל יום וכל שעה, חילקו מכתבים בבית ספר, בקולה נשמעה אימה נוראית.. איך יכולת.. איך יכו- השיחה נקטעה כשפתאום ראיתי עיניים אדומות מסתכלות עלי מתוך הרחוב החשוך פנימה. הייתי על ברכי רועד, לא מבין מה קורה פה, הסתכלתי על העיניים והבנתי שהם מתקרבות בקצב מתגבר. קפצתי על רגלי ורצתי לרחוב המואר מאחורי, נאחזתי בעמוד התאורה והבטתי שוב לרחוב, העיניים נעלמו. התחלתי לבכות בעודי מחזיק את העמוד ולא עוזב, לא הבנתי מה קורה לי. רחש הגלים התחזק כל כך לא יכולתי להתרכז בכלום, תקפה אותי חולשה, נשכבתי על המדרכה עצמתי עיניים ונרדמתי.