סיפור קצר בלי שם.

-קודם, תרצו ל'רציתי להוסיף'-

התקדמתי לאט לאט לעבר הדחליל המפחיד.
'הכול תלוי בך' נזכרתי איך אחרים אמרו לי.
התקדמתי יותר ויותר לעבר החשכה,
'אמרו שכל מי שנכנס לשם לא חזר'
פחדתי, ממש פחדתי, אבל הייתי נחושה בדעתי לעשות את זה.
זאת הדרך היחידה ל……
לא משנה.
בכל מקרה, התקדמתי ופסעתי בחדר החשוך והמצמרר.
חריקות כיסא נשמעו,
"יש פה מישהו?" צעקתי בפחד.
אף אחד לא ענה לי, אבל חריקות הכיסא המשיכו.
ניסיתי ללכת בעקבות הרעש,
ראיתי ראש אמיתי של בן אדם תלוי על הקיר,
"ילדונת." שמעתי לחישה מאחור, הסתובבתי ולא ראיתי אף אחד.
"יש פה מישהו?" שאלתי שנית.
"רק את פה, ואני." שמעתי את אותו קול אומר לי.
זה היה קול של אישה.
התקדמתי לאט לאט לעבר הקול.
"מי את?" שאלתי בעודי מביטה בקירות המלאות דם.
לא שמעתי את אותו הקול עונה לי.
"את לא מתכונת לענות לי?" אזרתי אומץ ושאלתי אותה זאת.
"תסתכלי מאחורייך." אמרה בלחש.
הסתכלתי אחורה וראיתי מלא דם, ותמונות ברצפה.
"מה זה?" שאלתי אותה בפחד.
"זה לא משהו שאת צריכה לדאוג לגביו." אמרה ברכות, "ועכשיו, בואי אליי. את יודעת איפה אני."
התחלתי לעלות במדרגות החורקות,
שמעתי קולות של הרבה אנשים מדברים מלמעלה,
המשכתי לעלות בקירות ראיתי תמונות של אנשים עם המון דם על כל הגוף.
שמעתי משהו מתגלגל למטה במדרגות,
היה חשוך אז לא ראיתי מה זה,
הרמתי את זה והרגשתי שאני נוגעת בגולגולת ובנוזל דביק.
"איכס! מה זה???" צרחתי והפלתי את הגולגולת.
"אמה, אני מחכה לך.." אמרה אותו אחת.
"איך את יודעת מה השם שלי?" קפצתי לאחור בבהלה.
"אל תפחדי, חמודה." היא התעלמה משאלתי.
"מי את ואיך את יודעת מה שמי?" נלחצתי.
"נשאיר את השאלות לאחר כך." אמרה והיה נשמע כאילו היא מחייכת לה ברשעות.
עליתי לקומה השנייה שהייתה נראית בדיוק כמו הראשונה, מלאת דם, וגולגולות נוספו לשם.
"איפה את?" לחשתי לה.
"בדיוק איפה שאת עומדת." צחקה.
נרתעתי לאחור מיד.
"מה את רוצה ממני?" שאלתי אותה בתוקפנות, "את רוצה להרוג אותי ולקחת ממני את הדם והגולגולת שלי?"
"את לא כמו כולם, זה לא מה שאני רוצה ממך. מה שאני רוצה ממך זה משהו יותר חשוב." אמרה בשלווה.
"מה את רוצה ממני?" הייתי סקרנית.
"את יודעת…את בדיוק כמוני. את מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה יותר." פתאום ירדו טיפות של דם מלמעלה.
"מה זה?" שאלתי בפחד.
"זה…זה כלום." אמרה ופתאום הטיפות לאט לאט נפסקו.
"אבל עדיין לא ענית לי על השאלות." נהייתי רגועה.
החדר נהיה ריק, לבן.
קולה של האישה נהיה רגוע ונעים.
"קודם כל, אני אספר לך כמה דברים על עצמך. נכון תמיד אומרים שאתה יודע הכי טוב על עצמך? במקרה שלך זה לא ממש נכון. הבאתי אותך לפה כדי להמשיך את השושלת שלי." אמרה, "להמשיך את השושלת הכי חשובה בהיסטוריה של יצורים כמונו."
"של בני האדם?" ניסיתי לנחש.
"לא לא." צחקה, "של השדים."
"אין דבר כזה שדים." גיכחתי.
"את שדה." הרגשתי ליטוף, למרות שלא ראיתי אף אחד שליטף אותי.
זה היה הליטוף הכי נעים שהרגשתי בימיי.
"אבל…אין זה יכול להיות? כל החיים חייתי כבת אדם רגילה." הרגשתי צורך עז להאמין לה.
אף על פי שאינני מכירה אותה.
"לקחו אותך ממני. התגעגעתי אלייך נורא." הרגשתי ליטופים בצוואר ובפנים.
"למה לקחו אותי ממך?"
"הכול קרה כשנולדת, זה היה בשנת 1785, הייתה מלחמה גדולה בין השדים לרוחות." סיפרה לי, "הם חטפו אותך מאמא שלך, ממני. וכשהמלחמה נגמרה הם שלחו אותך לבית היתומים."
פתאום התחלתי לדמוע,
אבל אלו לא היו מי מלח שזלגו מעיניי, זה היה דמעות של דם.
"מה זה? אף פעם לא ירדו לי דמעות דם במקום דמעות רגילות." נבהלתי קצת.
"את בקרבתי, את נהפכת לשדה גלויה." נשמע שהיא מחייכת חיוך רך ורגוע.
"את אמא שלי?" הדמעות לא הפסיקו לרדת.
"כן, אמה, חמודה שלי." ענתה.
הסתכלתי בשעוני, השעון הראה לי שעכשיו השעה 19:00, השעה שאני צריכה לחזור לבית היתומים.
"ועכשיו מה קורה? אני אמשיך את חיי כאילו שלא פגשתי אותך?" התחלתי להתעצב.
"לא. מה פתאום." צחקה צחוק רגוע.
"אההההההה!" נשמע צעקה מחרישת אוזניים.

-הסוף-