סיפור מפחיד ללא שם

הם גררו אותי לאורך החדר, ידיי היו כפותות אל מאחורי גבי ופי היה חסום בבד אפור, שיערי היה מוטל על כתפיי. סתור. מבולגן. רגליי סירבו לשתף עימי פעולה- ולברוח, עיניי אמרו נואש.
השומרים במדים הכחולים זרקו אותי לרגלי הכיסא והצטרפו אל השומרים הכחולים שאיגפו את החדר.
מצמצתי בעיניי, תוהה לאן הם זרקו אותי, הרמתי טיפה את מבטי, אלה היו רגליים יחפות, הרמתי את ראשי וליבי התמלא יראה, הוא היה רזה, לבוש בקפידה, שיערו היה אפור עם קצוות לבנים, זקנו היה קצר וגם בו נקרו סימני הזקנה,ועיניו היו קטנות ושחורות. הוא ישב על כיסא גדול מצופה זהב וממש לידו היה שולחן עץ קטן ונמוך, עליו, בקערת עץ היו מספר פירות שהזכירו לבטני שהגיע הערב ועדיין לא אכלתי ארוחת בוקר.
"תראו, תראו,וראו!: הוא קרא בבוז. "הנסיכה המאושרת נופלת על ברכיה. קומי נסיכה. נסיכות לא יושבות על הרצפה, הלא כן?" הוא נקש באצבעותיו ומספר שוטרים הרימו אותי על רגליי.
"תביאו לה כיסא, ותעיפו את המחסום המגוחך הזה מהפה שלה!!"צרח עליהם.
השוטרים עשו כמצוותו, הם הושיבו אותי על כיסא נחושת ובעזרת שלשלאות ברזל הם קשרו אותי לידיות, את המחסום הם הוציאו מפי, ומיד כשעשו זאת צרחתי על המלך:"אני לא יגיד לך כלום. לא משנה מה תעשה לי!"
המלך התעלם ממני. ובאופטימיות מחרידה הוא לקח ענב מהקערה, לעס וירק את הגרעין על הרצפה.
עיניי נדדו לסלסילת הפירות, הם היו עסיסיים, טריים, והפה שלי התמלא רוק.
המלך הבחין בעיניי הרעבות וצחק מצחוק מרושע. הוא לקח אפרסק וקם מכיסאו.
"את רעבה, הלא כן?" אמר וכרע ברך לפני, הוא רכן והניח אל האפרסק בינינו. עד כדי כך שנשימתו עשתה הדים עליו. הריח הגיע לאפי, ופתחתי את פי לנגוס בו, שנייה לפני שלקחתי ביס הוא הרחיק את האפרסק ונגס בו.
"לכל דבר יש מחיר." אמר. "רוצה אפרסק?תעשי מה שאומר לך. רוצה אוכל? תספקי אותי."
הרגשתי את הדם יורד בעורפי, את הזיעה ניגרת שם.
המלך נעץ את מבטו בשומרים וצעק:"צאו מפה. כולכם!"
השומרים יצאו.
עכשיו זה רק אני והמלך.
המלך הניח את האפרסק בצד והתקרב אליי.
הדבר היחיד שאותו רציתי היה למות מוות מהיר, אך הדבר היחיד שקיבלתי היה סבל. פחד. ייאוש וחוסר תקווה שחזרו על עצמם כל יום. כי לגורל היו תוכניות אחרות משלי.