סיפור מפחיד (אני לא רוצה לגלות לכם את השם, תצטרכו לגלות לבד)

היא רצה לה ביער, צעדיה נשמעים כדפיקות חרישיות היוצרות הד בין העצים.
שמלת משי מגוהצת תלויה ברשלנות על גופה הצנום.
שערה העבות מתנופף יחד עם הרוח, מפנייה מבצבץ חיוך קטן ופנייה קורנות משמחה.
כפות ידיה העדינות מחזיקות בחוזקה בפתק קטן ומקומט.
"הוא יבוא לפגוש אותי" היא אומרת בלחש ומוסיפה צחקוק קט.
היא מחזיקה את הפתק ומקרבת אותו לפנייה, בכתב גדול צפוף ולא מובן כתוב:
"בואי לפגוש אותי הערב ביער, אני יהיה החבר שלך ונשחק ביחד."
היא נעצרת לרגע ומביטה מעלה.
החמה הגדולה יורדת באיטיות רבה ומתחילים להשתרע על השמיים פסים אדמדמים וכתומים.
הילדה פותחת את ידיה ומתחילה לספור באצבעותיה את השניות.
"אחד, שתיים, שלויש" ככל שהמספרים עולים כך גוברת סקרנותה וחיוכה מתרחב מרגע לרגע
"ארבע, חמיש, שש, שבע, שמינה, תשע, עשר." היא מורידה אט אט את ידייה ומביטה מעלה.
עלטה כבדה משתרעת בשמיים. הלבנה בוהקת וכוכבים מופיעים בשמיים ככתמי אור קטנים הצובעים את הלילה.
עינייה רושפות משמחה.
היא מהדקת מעט את שמלתה ומביטה לכל עבר.
הזמן עובר.
אין אף אחד.
ממשיכה הילדה לחכות בקוצר רוח.
אין אף אחד.
גל של רוח נושב על עורה החשוף.
"חבר, אני ישמח אם תגיע עכשיו, אני רוצה שנשחק" אומרת וקולה נשבר במילה האחרונה.
"חבר איפה אתה?" היא שואלת ודמעות מתחילות להצטבר בעינייה.
"חבר! אני רוצה לשחק איתך! איפה אתה?" היא מתחילה ליבב.
"אני כאן" קול חלוש וכבד נשמע כהד מסביבה.
"בואי נשחק אני כאן"
"איפה כאן?חבר? היא מגמגמת בלחש
"כאן, אומר הקול. תסתובבי מתוקה."
הילדה מסובבת את ראשה.
מבין העצים, קרוב לידה, מגיחה דמות בלתי מובנת.
אור הירח הקלוש מאיר עליה.
דמות גבוהה דמוית גבר, חליפה מהודרת עם עניבה תלויה עליה.
עור גופה לבן.
ללא אשרת פנים, ללא תווי פנים, ללא פה קול כבד מגיח מתוכה
"בואי מתוקה, בואי נשחק"
הילדה מתקרבת אט אט בצעדים מהוססים.
והוא עומד שם, דמוי פסל מחכה לילדה.
"חבר?" היא שואלת בלחש ושולחת יד.
הדמות מיטשטשת, וחוזרת להיות רגילה.
הוא מהסס מעט, ואז שולח יד ארוכה לעברה.
הילדה מלפפת את ידה בידו. עורו קר כקרח.
היא מיד מושכת אותו בחזרה.
לפתע היער מתחיל לרעוד, נהמות רצחניות בוקעות ממנו.
"אני… אני מצטערת" אומרת הילדה ומרכינה את ראשה בבושה. "פשוט… אף…אף פעם לא היה לי חבר אמיתי, בעצם אף פעם לא היה לי חבר בכלל או מישהו שיוכל לדאוג לי."
הוא מתקרב מעט, ועוצר. הוא תכנן מהתחלה, עוד מהפתק להרוג אותה, הוא לא רצה שאף אחד ידע על קיומו. אך עכשיו, הוא מקשיב בעניין רב לדבריה.
"מ…מ…מאמא ו…פאפא שלי הרביצו לי כל הזמן, לפעמים הם נעלו אותי בחדר יום שלם בלי אוכל ומים." היא החלה ליבב מעט ומיד נרגעה.
"הם תמיד אמרו לי:
אסור לך לדבר אם אנחנו לא פונים אליך
אסור לך ללכת לשירותים
אסור לך לאכול ולשתות מהשעה 18:00 עד 00:00
אסור לך לשחק בבובות
אסור לך להפגש עם חברות
אסור לך לצאת החוצה.
ואם הייתי עוברת על החוקים הם היו מרביצים לי ומאיימים עלי שישלחו אותי לבית יתומים" לחשה בכאב.
"א…אני יכול להיות אבא שלך" קולו הכבד הדהד באוזניה.
"ב…באמת?" עינייה נפערו.
"אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך יותר" הוא לחש.
הוא שלח ידיים ועטף אותו, מגעו הקר לא הפריע לילדה, להפך, היא הרגישה מוגנת תחתיו.
"א…אני יכולה לקרוא לך אבא?" שאלה בהיסוס.
"את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה, מהיום אף אחד לא יפגע בך".
והם נשארו מחובקים, כשעלטת הלילה שורצת סביבם.
"אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך" קולו החלוש של הסלנדרמן הדהד ברחבי היער, ונעלם לשמי הלילה.