Heart attack-פרק 6 ~מוקדש ליוטה~

לפי השעון הדיגיטלי השעה הייתה אחת בצהריים כשסוף סוף החליטו לשחרר אותי מבית החולים לשלושה ימי מנוחה בבית, הרכבתי חזרה את משקפיי וארזתי את דבריי ובית החולים הזמין לי מונית,
"יקח למונית בין חמש לעשר דקות להגיע, תרגיש נוח לחכות כאן עד אז" אמרה האחות שישבה בקבלה, שיערה היה אדמוני ועיניה היו כחולות, היא לבשה בגדים כחולים שאיפיינו את כל האחים והאחיות בבית החולים הזה.
חייכתי חיוך דק והודיתי לה בנימוס, התהלכתי הלוך ושוב בלובי הכניסה וניסיתי למצוא את המתמחה שהשאיר לי את הפתק, כל שנייה הרגישה כמו נצח ושרירי רעדו ונמתחו כל דקה. איגרפתי את ידיי כשראיתי אותו, הוא דיבר קצרות עם אחד הרופאים והתקדם לכיוון היציאה מבית החולים. הוא העיף בי מבט כשהמשיך להתקדם לכיוון היציאה כמבקש שאעקוב אחריו, רגליי התחילו לפעול לפני מוחי ונעצרתי כשהוא נעצר. היינו בחוץ ורוח יחסית חזקה נשבה והאוויר היה קריר, הוא הוציא מכיס חלוק הרופאים שלו חפיסת סיגריות ומצית והדליק סיגריה, מחזיר את החפיסה לכיס ונושף את העשן דרך פיו ואפו.
"מה האישה הזאת רוצה ממני?" שאלתי, הוא הסתובב ועיניי עברו עוד פעם עליו, הוא היה גבוה אבל דק, הוא לבש מכנסיים אלגנטיים יחסית למישהו שעוסק ברפואה ומתחת לחלוק לבש חולצת טריקו פשוטה, עיניי נעצרו על התליון שתלוי על שרשרת הכסף הארוכה מילה אחת בשפה של המזרח הרחוק אבל לא ידעתי איזו, הוא קלט את מבטי ותפס את התליון בידו, מחייך ועוזב אותו. התליון קפץ על חזהו והוא התחיל לדבר
"אני ג'ון ין, אבל אתה יכול לקרוא לי קאי, אני חבר טוב של אסונה. היא דואגת לך אז היא ביקשה ממני להביא לך את זה בתקווה שתבין קצת יותר טוב מי אנחנו" הוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה והוציא מכיס מכנסיו קוביה קטנה, עמדתי את מידותיה לכחמישה סנטימטרים. היא הייתה עטופה בעטיפה שמהמבט הקצר בה יכולתי להבין שהיא כחולה. הוא זרק את הקופסה לכיווני ואני תפסתי אותה והכנסתי אותה לתוך התיק, אין לי טעם לפתוח אותה עכשיו, קאי סיים את הסיגריה שלו וכיבה אותה על הרצפה, עננים אפורים התקדמו לכיווננו וכיסו את השמש שממילא הייתה חלשה, רעם נשמע וטיפות גשם אחדות התחילו לרדת. קאי התקדם בחזרה לתוך בית החולים אבל נעצר בכניסה מתחת לפרגולה קטנה, הוא הסתובב אליי וקד קידת שלום. מתוך הרגל קדתי חזרה ונשארתי קפוא באותה פוזיציה מבין שהוא יודע יותר עליי מאשר אני יודע עליו.
יצאתי מהקיפאון שלי כשטיפת גשם קרה נפלה על עורפי, מונית צהובה נעצרה מול בית החולים ונכנסתי למושב האחורי, הנהג הסיט את עיניו אליי דרך המראה ומבטו היה מבועת כנראה מהצלקות שלי
"שלישית ותומפסון, הבניין הקטן מהפנייה" אמרתי והפנתי את מבטי לחלון כשהנהג התחיל לנסוע. הנסיעה הייתה ארוכה ושקטה כשהגשם שהתחיל ליפול בכמות גדולה הדבר היחיד שמרעיש במונית הקטנה שנסעה בכבישים העמוסים של ניו יורק, המונית פנתה לשלישית ותומפסון והכביש היה ריק כמעט לגמרי חוץ ממכוניות חכמות שניסו להתחמק מעומס אחר הצהריים של הכבישים הראשיים יותר. לגשם שרק התחזק נוסף עכשיו גם ברד שקיפץ על מכסה המנוע של המונית והמדרכות, נהג המונית עצר מול הבניין שלי והסתובב אליי
"זה יהיה עשרים ושתיים דולר ושלושה סנט" אמר ושלח את ידו כדי לקבל את הסכום. הוצאתי את הארנק שלי והוצאתי עשרים ושלושה דולרים, הנחתי את הסכום בידו ויצאתי מהמונית
"תשמור את העודף" אמרתי וסגרתי את הדלת ממהר להיכנס לבניין שלי ולהתחמק מהגשם, ניערתי את שיערי מהמים והתחלתי לעלות במדרגות חזרה ללופט. הוצאתי את הקופסה הקטנה מתיקי ובחנתי אותה, היא הייתה עטופה בקפידה עם אצבעות דקות וזריזות, העטיפה עצמה הייתה בצבע של רקיע הלילה שצבועה בצבעי מים ובעזרת צבעים אקריליים נצבעו עליה גם נקודות קטנות שהזכירו לי כוכבים. הגעתי לדירה שלי ונכנסתי פנימה, פתחתי את העטיפה מנסה שלא לקרוע אותה כי היא הייתה ממש יפה ונכשל. כשהורדתי את העטיפה התגלתה קופסה קטיפתית אדומה שהזכירה לי את הקופסאות שמחזיקים בהן טבעות נישואין בסרטים. פתחתי את הקופסה בידיים רעדות מקור וציפייה ובפנים ראיתי שרשרת כסופה ארוכה ועליה תלוי תליון שכתוב עליו בקוריאנית את המילה חלום,
"למה שאסונה תביא לי תליון עם המילה הזאת?" שאלתי את עצמי ונזכרתי שלקאי היה בדיוק אותו תליון אבל המילה הייתה שונה.
הוצאתי את המחשב שלי וניסיתי לאתר את השפה שבה נכתבה המילה על התליון של קאי, אחרי כמה שניות קפצה מילה שהייתה כתובה ביפנית
"שיר? למה שעל התליון שלו יהיה כתוב שיר?" לחשתי לעצמי וברק האיר את הדירה הקטנה שלי ואפילו שנייה לא עברה ורעם חזק הרעים והחריש אותי טיפה
"למה שלא תשאל אותי?" שמעתי קול קורא מאחוריי.