Heart attack-פרק 4 ~מוקדש ליוטה~

לפני שחזרתי להכרה מלאה יכולתי לשמוע דברים, תקתוק השעון שלי, פעימות ליבי, כשסוף סוף חזרתי להכרתי יכולתי לשמוע את ליה מדברת אבל אף אחד לא החזיר לה תשובה. פקחתי את עיניי באיטיות וראיתי שאני שכוב על צידי וגבי מושען קלות על ברכיה של ליה, שיפשפתי את עיניי ושמתי לב שמשקפי הקריאה שלי לא נמצאו על אפי. ניסיתי לקום אבל כאב חד עבר בכתפי ואז בכל ידי כשנשענתי על מרפקי הימיני, נאנחתי מכאב וליה הניחה את ידה עליי מחזירה אותי למצב שבו הייתי,
"זה טוב שהתעוררת, אבל תישאר ככה. אני לא יודעת אם שברת משהו." היא אמרה ובזהירות החליקה אותי מברכיה וקמה מהרצפה, משפשפת את הג'ינס שלה ולוקחת את התיק שלי מהרצפה, מכניסה את כל הדברים שלי לתוכו ומניחה אותו מתחת לראשי כמו כרית.
"התקשרתי לאמבולנס הוא אמור להגיע בקרוב, ויש לי שאלה בשבילך." היא עצרה את עצמה והתיישבה מולי בסיכול רגליים מביטה ברצפה בינינו ומשחקת עם אחד משרוכי נעלי האולסטארס שלה
"אתה מלמלת הרבה דברים לא מובנים בזמן שהיית מעולף, מלמלת גם את השם שלי, למה?" היא שאלה והמעלית נפתחה, ממנה יצא צוות של פרמדיקים שהתקדמו לעברנו והעלו אותי על אלונקה. ליה קמה ותפסה את תיקי והדברים שלה, היא נכנסה עם הפרמדיקים למעלית ונראתה מודאגת כשמבטה נעול על מספרי הקומות שהתחלפו באיטיות מעצבנת. תפסתי את זרועה והיא הסיטה את מבטה אליי, פניה קצת קרות אבל עצב ניכר בעיניה
"איפה המשקפיים שלי? אני לא רואה טוב" אמרתי בקול שקט והיא הוציאה מכיס התיק שלי את משקפיי, היא ניסתה לשים אותם עליי אבל ידיה רעדו. תפסתי את ידייה והנחתי אותה, היא חייכה חיוך מובך והחזירה את מבטה למספרים שהתקרבו לקומת הקרקע.
"אתם לוקחים אותו לבית החולים עכשיו נכון?" היא שאלה מבלי להעיף מבט באחד האנשים שהיו איתה במעלית, קולה היה יציב אבל עיניה הראו דבר אחר.
"כן, אני צריך לקבל ממך קצת יותר מידע כדי שנוכל להתחיל לטפל בו איך שהוא יגיע" אמר אחד הפרמדיקים, הוא נראה בסביבות גיל ה30 לחייו, שיערו היה חום אדמוני ועיניו היו שילוב של כחול ואפור, מימדיו גדולים אבל פי הלבוש שלו יכולתי להבין שהוא אבא, כתם קטן של ריבה וחמאת בוטנים נמצא על מכנסיו בגובה של ילד בערך בן חמש, משום מה זה ניחם אותי לדעת שאבא של מישהו מטפל בי וחלק מגופי נהיה פחות מתוח,
"לפי מה שהבנתי הוא חי לבד בלופט לא רחוק מכאן ואין לי מושג מה ההיסטוריה הרפואית שלו אם לזה אתם מתכוונים אני רק מתמחה כאן" ליה אמרה ואספה את שיערה הטורקיזי לקוקו מרושל לצד ראשה. הפרמדיק הנהן ורשם בתוך קלסר את התיאור של מה שקרה לי על פי דבריה של ליה, המעלית נפתחה וצוות הפרמדיקים נמרץ לאמבולנס שחנה מול הבניין וליה פיגרה מאחור צועקת שהיא תפגוש אותי בבית החוליםכשהיא תסיים לסדר הכל למטה. ידעתי שרוב הסיכויים שהיא תלך הבייתה אחרי שהיא תסדר אבל הדאגה שלה גרמה לי לחייך טיפה, אבל יש לה את התיק שלי ואני חייב לקרוא עוד פעם את המכתב. מי שכתבה את המכתב הזה, השם שלה מוכר לי, אבל ראשי כל כך מעורפל כרגע שאיני חושב בהיגיון, כל פעימה הכאיבה לראשי ועיניי כאבו מהאור של השמש. כשהפרמדיקים העמיסו אותי לתוך האמבולנס הפרמדיק שדיבר עם ליה הזריק לי נוזל שצרב בוריד שלי, התחלתי להרגיש מנומנם ונילחמתי עם עצמי כדי להישאר ער,
"זה חומר מאלחש, הנסיעה ארוכה ואני רואה שכואב לך. אתה לא חייב להיות גיבור גדול" אמר הפרמדיק והניח את ידו על כתפי, למרות החומר המאלחש כאב קטן עבר בזרועי והטריד אותי, חייכתי חיוך קצר ועצמתי את עיניי, נכנע לחומר המרדים ומרשה לעצמי ליפול לשינה חסרת סיוטים, אבל כן חלמתי, חלומות לא הגיוניים, ואולי לא היו אלה חלומות כי אם זיכרונות של ימים רחוקים?
חלמתי על פארק ישן בשכונה הישנה שלי בקוריאה, שני אנשים בחליפות ומשקפיי שמש מטיילים עם נערה צעירה, אולי בת 12 והם הביטו בי ובאימי והילדה מבלי ששני האנשםי ישימו לב מנופפת אליי ואני בסתר מנופף חזרה אליה.
אדם מבוגר שלא הכרתי הוביל אותי לבית מסורתי ובו חיכתה לי הילדה ואדם זקן בבגדים מסורתיים קיבל אותי אליו, הוא חיבק אותי והושיב אותי מול הנערה הצעירה, הוא ביקש נבטיח לשמור על מה שקרה שם בשקט ושאסור לנו לספר זאת לאף אחד, מולי מאחוריי הילדה הייתה מראה גדולה ויכולתי לראות את עצמי, בערך בן 15 הייתי נראה כל כך שונה אז וכשעצמתי את עיניי פקחתי אותם בעולם האמיתי ואור לבן סינוור אותי, ניסיתי לשפשף את עיניי אבל ידיי היו כבולות למיטה ברצועות אור, עיניי הסתגלו לאור באיטיות וראיתי את ליה ישנה על כורסה בצבע שחול דהוי ליד המיטה שלי, כיחכחתי בגרוני והיא התעוררה באיטיות
"למה אני כבול למיטה?" שאלתי אותה, גרוני היה יבש ובפי היה טעם מגעיל, שילוב של דם וחוסר ברוק. ליה קמה מהכורסה וניגשה לשולחן מרוחק בו עמד קנקן מים ושתי כוסות פלסטיק, היא מזגה מים לאחת הכוסות והניחה אותה ואת הקנקן לשוחן קטן יותר שהיה על גלגלים וקירבה אותו למיטתי. היא שיחררה את ידיי מהרצועות והשקתה אותי מהמים בקשית.
"הם אמרו שאחרי שנרדמת התחלת לפרכס וניסית לפגוע בעצמך, התמקדת בעיניים שלך בעיקר. אני משערת ששאר הצלקות זה מפעמים קודמות?" היא אמרה והתיישבה על קצה המיטה מוציאה מראה קטנה מכיסה ומושיטה אותה לי. פתחתי אותה והבטתי בבבואתי, האיפור שלי ירד והיה ניתן לראות את כל הצלקות על פניי. התביישתי בעצמי אבל הייתי צריך לשמור על קור רוח, נשמתי עמוקות ושקלתי את מילותיי לפני שאמרתי אותן בכל רם, כאילו הן יביאו למותי
"אני רוצה שתיקראי את המכתב ליה, ואני צריך את המחשב הנייד שלי. אני צריך לחזור הביתה" אמרתי וקולי למזלי נשאר יציב
"חזרה ללופט?" שאלה ליה וניענתי את ראשי לשלילה, דמעה יחידה ירדה במורד הלחי שלי וצרבה את פצעיי
"לבית האמיתי שלי, בקוריאה. אני חייב לחזור כדי להיזכר"