Heart attack-פרק 2 ~מוקדש ליוטה~

הייתי נשאר קפוא במקומי ושומט את השפורפרת מידי אילולא נהג משאית לא היה צופר בדיוק מול החלון שלי. קפצתי חזרה למציאות והנחתי את שפורפרת הטלפון חזרה למקומה, נגן המוזיקה שלי המשיך להשמיע שירים אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הקול שואל אותי את אותה שאלה שוב ושוב. בדקתי את השעה שוב כדי לראות כמה זמן נשארתי קפוא, רק כמה דקות לא הרבה, יצאתי מהלופט ונעלתי את הדלת מאחוריי, מנער את הצמרמורת ממני ויורד במדרגות את שלוש הקומות במקום לקחת את המעלית. רצתי יותר משרצתי אי פעם, שלושה בלוקים, עצירה בבית קפה להתרעננות ואז עוד שני בלוקים וחזרה ללופט בהליכה מהירה לפי הקצב של השירים, נכנסתי לבניין ובדקתי את תיבת הדואר שלי, חשבון גז וחשמל צ'ק מהעבודה ועוד מכתב במעטפה ירוקה ששמוענת אליי, הכנסתי אותם לכיס הקפוצ'ון שלי ועליתי ללופט. זרקתי את המכתבים לערימת המסמכים של היום ונכנסתי למקלחת, ניקיתי את ראשי לחלוטין ואפילו תפסתי את עצמי מזמזם לעצמי שיר ישן בזמן שהתלבשתי בחולצה עבה וארוכה מכנסי ג'ינס ארוכים ונעלי ונס חדשות בצבע אדום,כיסיתי את פצעיי מחדש וסירקתי את שיערי הרטוב שדמה לשחור כשהיה רטוב למרות שהוא חום. התיישבתי בשולחן העבודה שלי והדלקתי את המחשב הנייד שלי, מרכיב את משקפי הקריאה שלי ומתחיל לעבור על המסמכים ששלחו לי. הדבר הכי טוב שהחברה שאני עובד בשבילה יכלה להציא לי בגלל כל הבעיות הרפואיות שלי זה לעבוד מהבית, האמת שזה נוח לי ורק מסייע להם, אני מתקדם יותר בבית מאשר במשרד צפוף שמסביבי רעשים והסחות דעת. הרמתי את אחד ממסמכי העבודה והתחלתי לעבור על כולם בקצב אחיד,כסיימתי לעבור על המסמכים ולהקליד את כל הנתונים במחשב עברתי על האימיילים שלי, שום דבר משמעותי שמצדיק את הערנות שלי למרות שבתיבת הדואר הנכנס שלי היה דואר זבל מוזר שהנושא שלו גרם לי קצת לאי נוחות
"סובל מחלומות חוזרים? אנחנו פה בשבילך" העברתי אותו לספאם וסגרתי את הדפדפן. הורדתי את משקפי הקריאה שלי ושיפשפתי את עיניי בעדינות, סגרתי את המחשב והלכתי לחדר השינה, הוצאתי את תיק המסמכים שלי ושמתי בו את כל המסמכים שלי ואת המחשב הנייד שלי תופס את משקפי הקריאה שלי ושם אתן בכיס הצדדי ביחד עם כמה עטים וחפיסת מסטיקים בטעם מנתה חריפה וכמה כדורים של הרגעה, הרופא ציווה עליי לקחת כמה כל פעם אני יוצא מהבית. השעה הייתה כבר שלוש בצהריים והייתי צריך לצאת לעבודה השנייה שלי, למרות שאני לא מרוויח כסף בה אני עדיין מעדיך אותה מהעבודה שמשלמת לי. יצאתי מהדירה והחלטתי לקחת את המעלית הפעם, בדקתי את האיפור שלי עם הוא לא נמרח או ירד. עדיין נראתי בסדר אבל ידעתי שהפעם להישאר שם עד מאוחר זאת לא האופציה הכי טובה, שמתי את הכובע ומשקפי השמש שלי ויצאתי מהבניין, פונה ימינה והולך במהירות ברחוב שהיה פחות מלא מהבוקר, חיוך מזערי עלה על פניי כשפניתי עוד פעם לתוך הבניין שבו עבדתי. הקשתי את הסיסמא בכניסה ונכנסתי, מפלס את דרכי בין כל אנשי העסקים שהיו לבושים בצורה יותר טובה ממני, הורדתי את הכובע ומשקפי השמש והזמנתי מעלית לכיוון הקומות התת קרקעיות, כמו תמיד נכנסתי למעלית ריקה ולחצתי על הקומה התחתונה ביותר שלידה במקום מספר היה כתוב בכתב קטן את שמי
"כריס סשיומין-מעצב ראשי" העובדה שהם הוסיפו מעצב ראשי די העציבה אותי כי אני לא רואה את עצמי ככה, אני רק מציג להם רעיונות, הרכבתי את משקפי הקריאה שלי וסידרתי את השיער שלי בצורה אחרת, פה אני יכול להרשות לעצמי להראות טוב ואולי אפילו טיפה אחר ממה שאני. דלת המעלית נפתחה לתוך החדר הענקי שחולק לשניים, חלק אחד מכוסה כולו לוחות שעם ועליהם אלפי פתקיות צהובות ושרטוטים, את החלק הזה אני מכנה אזור המחשבות כי לחלק ההוא אני שופך את כל מה שיש בתוך הראש שלי. החלק השני היה ברובו שולחן שרטוט גדול וכמה כיסאות על גלגלים, לקחתי את הרשות להביא לכאן מקרר קטן ולמלא אותו בשתייה קרה וכמה חטיפים לפעמים שאני עובד עד השעות הקטנות, ניגשתי לשולחן השרטוטים והנחתי את התיק שלי עליו מפשיל את השרוולים שלי ומתחיל להוציא את תכולת התיק על השולחן בצורה מסודרת. דלת המעלית נפתחה שוב וליה יצאה ממנה, נערה בת 17 עם עדשות בצבע שחור ושיער שצבוע בגווני ירוק טורקיזי, המתמחה הכי טובה שהביאו לי מאז שהתחלתי לעבוד פה, הרוח המרדנית שלה עוזרת לי לעבור את השעות הארוכות בקלות והיא לא מלחיצה אותי כמו שאר המתמחים שהיו לי שרק חיפשו את האישור שלי, לפי דעתי הם אלה שגרמו לי להתחיל להביא כדורי הרגעה לכאן.
"צהריים טובים ליה, אני מקווה שלא פיספסת שיעורים כדי לבוא היום" אמרתי אחרי כחכוך קל בגרוני והמשכתי לסדר את התכולת התיק של השולחן, היא גיחחה קלות וזרקה את תיק השליחים שלה שעליו היו תלויות עשרות סיכות של להקות דמויות של סדרות אנימה וסרטי דיסני על הרצפה, היום ליה החליטה להתלבש בחולצה לבנה רחבה שהייתה תלוייה ברפיון על גופה נשארת עליה רק בכתפייה השמאלית שהייתה תלוייה על כתפה וכמעט לא, עליה בכתוביות בצבע בורדו היה כתוב באנגלית זאב והמספר 12, היא לבשה מכנסי ג'ינס קרועים ונעלי אולסטארס ארוכים שבמקור היו לבנות אבל התכסו בציטוטים וציורים וצויירו בקפידה רבה. קו עבה בצבע כחול צוייר על עיניה ואודם אדום מאוד היה מרוח על שפתיה הדקות.
"אתה אל תדאג, הפעם שיחררו אותנו מוקדם כי איזה מישהו מהשכבה האחרונה התחיל ללכת מכות עם אחד המורים והזמינו משטרה" היא אמרה והתיישבה על אחד הכיסאות, מרימה את רגליה על השולחן ומביטה בי מחכה להוראות. דחפתי את משקפיי חזרה לאפי והבטתי לתוך עיניה שלבשו עדשות והיא הורידה את רגליה מהשולחן בכבדות.
"מה הרעיון הפעם צ'יף?" היא אמרה ושילבה את ידייה מסתובבת בכיסא באיטיות, חייכתי והלכתי לאזור המחשבות שלי מחפש פתק ומוריד אותו מהקיר היא ניגשה אליי תוך כדי שחזרתי לשולחן השרטוט. הושטתי לה את הפתק והיא קראה אותו בקול רם
"התקף לב".