Heart attack-פרק 1 ~מוקדש ליוטה~

ילדה קטנה בערך בת 10 רצה ברחוב שהואר חלקית בתאורה מהבהבת, עטופה במעיל שחור בלוי וצעיף אדום ארוך שחלק ממנו נגרר על הרצפות הרטובות, סופג את מי הגשם המלכלוכים, היא עצרה להסדיר את נשימתה, מביטה לאחור סוקרת את כל הרחוב הריק. עיניה היו אפורות ופניה חיוורות מאוד, שיערותיה השחורות כעורב היו מפוזרות לכל עבר ופתיתי השלג שירדו נתפסו בהן ונתנו להן מראה רטוב יותר ממה שהיה. היא קלטה דמות אפלה מהלכת באיטיות מאחוריה מכוסה מראשה עד בהונותיה, היא נשמה נשימה שטוחה והמשיכה לרוץ, פונה לסמטה חשוכה וממשיכה למרות שכמעט ולא הצליחה לראות לאן היא רצה, אור הירח הדבר היחיד שמסתנן בין העננים הכבדים כשהיא רואה אור מחלון של אחד הבתים והיא ממהרת אליו. היא מגיעה אל דלת הבית ודופקת נמרצות, מביטה מאחוריה וקולטת את הדמות רצה מהסמטה אליה, היא נצמדת עם גבה לדלת וממשיכה להביט בדמות קפואה במקומה ולא יודעת מה לעשות, הדמות הגיעה אליה אפילו לא מתנשמת, היא גבוהה ממנה ושחורה לחלוטין, פניה מכוסים במסכה אדומה וכובע שחור, מעיל שחור ארוך שמגיע עד כמעט לרצפה. צרחה בתדר גבוה עוברת ברחבי הסמטה ואחריה שתיקה מצמררת.
עיניי נפקחו במהירות וכמעט שקפצתי מהמיטה, עוד פעם אותו הסיוט, אותה ילדה קטנה בורחת מדמות לא מוכרת רחוקה ככל האפשר מהגנה של אדם. שיפשפתי את עיניי ואת מצחי שהתמלא בזיעה קרה, יצאתי ממתחת לשמיכת הפוך הלבנה וגרמתי לעצמי לקום מרגיש את הקור ברגליי החשופות על רצפת העץ. נגררתי באיטיות לכיוון השירותים, תופס במגושמות את החלוק האפור שלי ולובש אותו, נמנע מלעטוף את עצמי בו. נעמדתי מול המראה, מביט במה שמאורעות הלילה שהיה גרמו לי לעשות לפרצופי, שלוש שריטות מתחת לעיני השמאלית נמתחו כמעט עד לפי. טעם של דם עלה בפי והרגשתי את הבשר הקרוע בלחי הפנימית שלי עם לשוני, הטעם המתכתי תמיד הגעיל אותי וירקתי את הדם החוצה לתוך הכיור, הדפוס של הדם בכיור הזכיר לי את הסיוטים הקודמים שלי. דם ניתז לכל עבר יללת זאב וריח של בושם, כל חלום תמיד נמשך ארבע לילות ואז מתחלף בחלום אחר כולם נגמרים בקול חזק ואז שתיקה שגורמת לשיערות גופי לסמור. היום זו הפעם האחרונה של הסיוט הנוראי הזה. צמרמורת עברה בכל גופי ושטפתי את הדם עם מים, שוטף את פרצופי ואת פי, נמנע מליצור מגע מיותר עם הלחי המחלימה שלי. פתחתי את ארונית התרופות ופתחתי את פקקי המבחנות הרבות שהפסיכיאטר הביא לי, זנאקס רידזין, דברים שמרדימים את תת המודע שלי בעיקר, בלעתי את כולם והחזרתי את הכל לארונית, מוציא את המייקאפ ומתחיל לכסות את הפצעים החדשים והישנים שכיסו את רוב פניי. כשסיימתי את טיפול היופי שלי הלכתי למטבח והכנתי לעצמי קערת קורנפלקס וחלב, אוכל הכל במהירות ומביט בשעון האנלוגי הענקי שהיה תלוי בכניסה לבית, אחד הדברים היחידים שטובים במגורים בלופט שאתה יכול לראות הכל. השעה הייתה שש בבוקר ורק עכשיו שמתי לב כמה חשוך היה כי השמש רק התחילה לצאת. האמת שהשמש לא החברה הכי טובה שלי אבל עם האמצעים הנכונים אנחנו יכולים לסבול אחד את השני, סיימתי לאכול ושטפתי את הקערה והכף, מניח אותם להתייבש וחוזר לחדר השינה. הורדתי את החלוק שלי והנחתי אותו על הקולב שלו שהיה תלוי ליד מיטתי, פתחתי את הארון שלי שהיה דליל בבגדים אבל עשיר בקפוצ'ונים וכובעים של חורף או כל עונה אחרת. הוצאתי חולצת טריקו לבנה פשוטה ומכנסי טרנינג שחורים, בנוסף לקפוצ'ון עבה בצבע ירוק כהה שהיה קצת דהוי, התלבשתי ונעלתי נעלי ספורט לוקח את המפתחות שלי ואת נגן השירים שלי מדליק אותו ושם את האוזניות באוזניי, אובססיה החדשה שנדבקתי בה היא פופ קוריאני. אני מתחבר למנגינה יותר מהכל, למרות שאני מבין את מה שהם אומרים. בדיוק כשפתחתי את דלת הכניסה שמעתי את הטלפון בבית מצלצל, מעניין מי יכול להתקשר בשעה הזאת? צעדתי במהירות לטלפון והרמתי את השפורפרת, תמיד אהבתי עתיקות והרכישה האחרונה שלי הייתה טלפון מחוגה שבאמת עובדת.
"הלו?" אמרתי בקול אדיש ושקט אבל ישיר, כל מה שיכולתי לשמוע היו נשימות ארוכות ואולי מידי פעם בליעת רוק, כשהתכוונתי לטרוק למי שזה לא יהיה בפרצוף שמעתי יללת זאב ואז צרחה חלושה אחריה שקט ותקתוק של שעון אז שמעתי אותו.
"למה אנשים לא מביטים לאנשים יותר בעיניים?" הוא אמר, קולו היה עבה ולא הצלחתי להדביק לו פרצוף מוכר. השיחה התנתקה ואני נשארתי במחשבה איך הוא בדיוק אמר את המילים של השיר ששמעתי?