Hear attack-פרק 12

כל החלום-חיזיון שלי חלף מול עיניי פעם נוספת וכל הרגשות שהיו לי יצאו החוצה וגרמו לי להתנשם בכבדות, כשהרגשתי שאני נופל הוצאתי את ידיי מאחיזתה של אסונה והתה החם נשפך על ידיי. פקחתי את עיניי במהירות והנחתי את ספל התה על השולחן משפשף את ידיי ובודק אם הן לא נכוו, הן נראו בסדר וניגבתי עם כמה מפיות את התה שנשפך, צמרמורת עברה בגופי והבטתי באסונה
"איך עשית את זה?" שאלתי, קולי נשבר וידעתי שאני נראה מפוחד
"אתה הראת לי, לוהן כאן אתה יכול לשתף כל דבר. מחשבות, חזיונות ואפילו זיכרונות, כדאי לך להתחיל להתרגל לרעיון." היא אמרה והוציאה פנקס מכיס חולצתה, היא רשמה כמה דברים אני משער בסינית והביטה בי עוד פעם "ובגלל זה אני יכולה להזכיר לך למה כל זה לא גורם לך לרוץ לפסיכיאטר." היא אמרה והניחה את הפנקס על השולחן, היא תפסה את פניי בין שתי ידיה ונישקה אותי, עיניי נפתחו לרווחה כשהבזק אור לקח אותי לזיכרון עמוק.
***
הפארק הישן נראה הרבה יותר ירוק והרגשתי שני אנשים מאחוריי, שמתי לב לילד שאחז ביד של אמא שלו ונופפתי להם בלי ששני שומרי הראש שלי ישימו לב, הוא חייך אליי ונופף חזרה ואמא שלו לקחה אותו משם. עוד הבזק של אור ועכשיו הייתי בתוך חדר מסורתי ואיש זקן היה מולי, חיכינו למישהו והוא נכנס ביחד עם עוד גבר שלא הכרתי. האיש הזקן חיבק את הנער והושיב אותו מולי
"אסור לכם לספר לאף אחד מה קורה כאן, תבטיחו לי." האיש הזקן אמר והינהנתי
"סבא למה הבאת זר לכאן? הוא יצטרף אלינו?" שאלתי והבטתי שוב בנער, הזקן הינהן וחייך אל שנינו. עוד הבזק אור סינוור אותי וראיתי את אותו נער רק מבוגר יותר נגרר על ידי אימו ועוד איש כשהוא מפרכס ולא מפסיק למלמל וניסה לשרוט את פניו
"לוהן! תעזבו אותו! אתם לא יכולים למנוע ממנו לפגוש את הגורל שלו, אני לא ארשה את זה, אני אוהבת אותו!" אמרתי או יותר נכון צעקתי
'רגע, אני רואה את הזיכרונות שלה?' שאלתי את עצמי וחזרתי לעצמי כשאסונה התנתקה ממני והסדירה את נשימתה, נשארתי פעור פה ולא ידעתי איך להגיב, ליבי פעם במהירות ומוחי התרוקן מהכל, היא נגעה בשפתייה וקדה קידה עמוקה
"עכשיו אתה יודע, אני חייבת ללכת אבל אתה מוזמן להישאר כאן עד שתחזור לחושייך." היא אמרה וקמה תוך כדי שהיא התפוגגה באיטיות. רציתי שהיא תחזור אבל ידעתי שהיא כנראה עייפה, השעה שם היא שעת לילה מאוחרת אם לא כבר לפנות בוקר והיא צריכה לישון, כנראה שהיא דחתה את שנתה כדי לדבר איתי. נשמתי עמוקות ושתיתי את שאר התה, זה לא מנומס להשאיר תה בקנקן, סיימתי את התה והרגעתי את סערת חושיי. קמתי והתחלתי לטייל בשדה, גדלו שם עצי פרי אחדים והלכתי לכיוונם, קטפתי את אחד התפוחים ובחנתי אותו בעיניי, שקלתי אותו בידי והרחתי אותו, זה תפוח אדום וגדול עם קליפה חלקה ופסים אדומים בהירים יותר. נגסתי בו והמיץ היה מתוק אבל התפוח היה קשיח למרות כמות המיץ שהייתה בתוכו, המשכתי להתהלך עד שהגעתי לנחל קטן שעבר בין שני עצי פרי. שכשוך המים שזרמו הפילו עליי עייפות והתיישבתי מתחת לעץ אחד, המשכתי לאכול את התפוח והבטתי בנחל. כשסיימתי את התפוח באתי לזרוק את השארית כשפתאום נזכרתי
***
"תבטיחו לי." אמר האיש והילדה הינהנה, היא בת בערך 14 ואני הבטתי בה. היא הייתה יפה מאוד וליבי פעם בחוזקה כשהיא פנתה לאיש הזקן שלבש בגדים מסורתיים והתיישב מצדדינו
" סבא למה הבאת זר לכאן? הוא יצטרף אלינו?" היא שאלה אותו והאיש הנהן וחייך אלינו
"אולי תציג את עצמך נער צעיר?" הוא פנה אליי והשבתי את תשומת ליבי אליו, קדתי והתחלתי לדבר
אניונג אני לוהן, אני בן 15. אהמ… עדיין לא אמרו לי למה אני פה." אמרתי וחזרתי להביט בנערה, היא גיחחה קלות וקדה חזרה
"ני האו, אני אסונה ואני כמעט בת 15. גם אני לא יודעת בדיוק למה אנחנו פה אבל אני יודעת שזה אומר שאנחנו מיוחדים." היא אמרה וחייכה חיוך מלא תקווה, הבטתי באיש במבט שואל ועיניי ריצדו בחדר שהיה מאוד מסורתי, הוא לקח תפוח וחתך אותו לחתיכות, הוא נתן לכל אחד מאיתנו חלקים שווים ואת השארית החזיק בידו
"התפוח תמיד סימל ידע והתפוח האדום מסמל את האנושות, כמו שהנוצרים והיהודים מאמינים שזהו הפרי שאדם וחוה אכלו וקיבלו דעת. התפוח הוא בסך הכל פרי אבל הסמליות מאחוריו היא מה שאנחנו מחפשים." הוא אמר והרשה לנו לאכול מהתפוח, הוא היה עסיסי ומתוק ואפילו לא שמתי לב שהייתי רעב עד שסיימתי את החלק שלי וחייכתי בשיבעון. האיש חייך והמשיך לדבר אליי ואל אסונה, "הליבה של התפוח מכילה את הגרעינים שבעזרתם אפשר ליצור עוד עץ ולהמשיך את הקיום. אבל רוב האנשים רואים בגרעינים כנטל וזורקים אותם בלי לחשוב בכלל." הוא פתח את הליבה והוציא את הגלעינים, הוא הניח בידי ובידה של אסונה כמה מהם ואת השאר הניח בקערה שהייתה מונחת באמצע המחצלת ששימשה לנו כשולחן.
***
ידיי רעדו כשפתחתי את ליבת התפוח והגלעינים נפלו על האדמה, חפרתי בור קטן וקברתי את הגרעינים ואת שארית התפוח שלא אכלתי
"אתה מתחיל להיזכר תלמיד יקר, טוב מאוד." אמר קול מוכר אבל מרוחק, קמתי על רגליי ומולי עמד האיש הזקן. הוא היה לבוש בגדים מסורתיים ושרשרת כסופה וארוכה הייתה תלוייה על צווארו ומילה אחת כתובה עליה,
'מורה'
עיניי כנראה בוגדות בי אבל בכל זאת שאלתי
"מאסטר?"