asylum – פרק 1

"רגע מייקל! תחזור לכאן, יש משהו מתחת למיטה!"
"אל תיגע בזה, אנחנו חייבים להשאיר הכל כמו שהוא"
"למה? כדי שהכל ייהרס תוך כמה ימים?"
"כן! העבודה שלנו היא רק לנקות את המקות מדברים דליקים ולבדוק אם מישהו מתחבא פה"
"מייקל… יש כאן מכתבים…"
"באמת?"
"מ1930"
"אוי אלוהים, אתה יכול להקריא אותם?"
"כן, הם עדיין במצב טוב, כתוב שהם נכתבו ע"י הארי סטיילס"
"אל תבזבז הרבה זמן! תתחיל לקרוא אותם לפני שאנחנו נצטרך לעזוב!"
"אבל יש מלא מכתבים.."
"בסדר, אתה תקרא אותם בזמן שאני בודק את המבנה ואז תעדכן אותי בפרטים!"
"בסדר."

"תאריך : 30 במרץ, 1929
אשלי היקרה,
בחודש האחרון שהייתי פה אף אחד לא דיבר איתי, אפילו לא את.
אני יודע שאמרת שיהיה קשה לנו לשמור על קשר, אז ציפיתי שזה מה שיקרה.
אבל אף אחד כאן לא אמר לי אפילו מילה אחת.
זה לא כאילו שהם לא שמים לב אליי.
אני יודע שהם שמים לב, הם רואים אותי, אבל הם מתנהגים כאילו הם לא ראו אותי.
אבל אז שוב, אף אחד לא ממש מדבר אל מישהו.
רובם עסוקים יותר מידי במחשבות שלהם, המחשבות המשוגעות שלהם.
זה לא כזה נוראי, כמובן.
אני פשוט מתגעגע למגע אנושי, כל מה שאנשים עושים פה זה לשבת ולבהות לחלל.
אני לא מבין למה בכלל מוציאים את חלקם מהתאים שלהם.
הם לגמרי מוזרים, לפעמים הם עושים דברים שפוגעים בעצמם או פוגעים באחרים.
אלה הם האנשים הגרועים ביותר.
הם גרים בבניין אחר לגמרי, הם המטופלים האלימים.
אני כל כך שמח שאני גר בבניין שהאנשים יחסית נורמלים.
האנשים בבניינים שחותכים הם די בסדר.
לפעמים אנחנו הולכים לבניין הלבן כדי לבלות עם מטופלים אחרים.
כנראה שבכל זאת העובדים חושבים שהמטופלים צריכים לדבר עם אנשים.
הבניינים המפחידים ביותר הם אלה שבצד שמאל, הם הבניינים שהאנשים באמת מקבלים 'טיפול'.
ובנוגע לטיפול אני מתכוון לזה שמתנסים על המוחות שלהם ומחטטים שם כדי לגלות מה לא בסדר איתם.
חלק מהאנשים נכנסים ולעולם לא יוצאים, ואז קבר חדש נוצר, זה נוראי.
אני אכתוב לך כמה שאני אוכל.
אני מקווה שתעני, אני כל כך מתגעגע אלייך.
אני חושב עלייך בכל לילה, את יודעת.
אני חושבת על הצחוק והחיוך שלך ועל השיער החום היפה שלך.
אני מתגעגע לזה שהתלוננת שאת רוצה לצבוע את השיער שלך, ואני מתגעגע לנמש על הרגל שלך שניסית להוריד כשהיית ילדה קטנה.
אני פשוט מתגעגע אלייך,
את מתגעגעת אליי?
אני לא משוגע,
הארי."