אטונה ונשמות אבודות – פרק 1

"דיאנה!!" קרא לי חברי, "דיאנה!!" צעק פעם נוספת "דיאנה…" שתק. אילו רק יכולתי לומר לו, שאני מאחוריו. "זה מאוחר מידי," חשבתי, "הרומאים הרגו אותי," חשבתי והשפלתי מבט לרצפה הסלעית ומלאת דמם של חיילי רומא, ואטונה יחד. "וכעט, אני רק נשמה אומללה ומיוסרת…" בכיתי ללא דמעות, בעוד אני רואה את גופתי ירוית החץ, ואת מרכוס, הסוס האהוב שלי מוטל ובו שלושה חיצים. "מרכוס…" מלמלתי ופרצתי שוב בבכי. "דיאנה…" שמעתי והסתובבתי "מרכוס זה אתה?!" ראיתי את נשמתו של מרכוס מרחפת אליי "כן, זה אני.". מרכוס הוא סוס חזק ואצילי. לבן ולמצחו כוכב שחור. "מרכוס!!" בכיתי, אבל הפעם מאושר. "איך זה שאתה מדבר?" שאלתי אותו "ומה אוכלים פה?" שאלתי בדאגה. "לאט לאט, דיאנה" השיב בקולו הנעים "כעט, אנו נשמות אבודות. ואנו מסוגלים להבין זה את זה." "טוב, זה מסביר את הרוב," אמרתי "אבל מה בעניין האוכל?" שאלתי כשהטון הדואג שוב בקולי, "כלום. את גם לא תהייה רעבה. לא תוכלי להחזק באוכל." השיב בשלווה. "אם אנו אכן נשמות אבודות כפי שאתה אומר, לאן הולכות נשמות אבודות?" אמרתי וקפצתי על גבו "לאן שנרצה, רק לא כאן." אמר בטון מהוסס "אני לא רוצה להשאר כאן, אבל למה אתה רוצה ללכת כל כך מהר?" שאלתי בעוד שחץ עבר דרכנו "כי המקום הזה לא עושה לי טוב." ענה והתחיל לדהור "אז לאן?" שאלתי בחוסר סבלנות. "לאטונה." אמר מרכוס בזמן שחלפנו דרך שלושה עצים שרופים "אבל הרגע עזבנו אותה!" קראתי בכעס, "אני יודע, לאטונה של הנשמות!" אמר וגלגל את עיניו לאחור "מה? איך אנחנו עפים?!" שאלתי בצרחה של פחד "עוד טריק של נשמות מתים…" אמר מרכוס ברוגע (מה שהיה די מפליא כי לסוסים לרוב יש פחד גבהים) "ואיך אתה לא מפחד?!" צרחתי "עוד טריק נשמות?!" "לא." ענה לי בבטחון. שטקתי בהלם "אז איך אתה?…" שאלתי בהיסוס של חוסר הבנה, "תראי דיאנה," אמר בעוד שחלף דרכו בגד טועה "לא לכול הסוסים יש פחד גבהים, אתם, בני האדם רק מניחים כך." אמר "אתה מנסה ללעוג לי?!" אמרתי בכעס בעוד שהצמה החומה העבה והארוכה לכדי גיחוך צולפת בפניי "לא," אמר כאילו נעלב "אני רק מנסה לומר שחבל שאתם מגלים את זה רק כמנותקים לגמריי מגופכם!" נזכרתי בגופתי ששוכבת שם הרחק, באטונה האנושית. "אויייייי" נאנחתי אנחה עמוקה "יש מישהו שיכול לראות אותנו?. מרכוס." שאלתי בטון הנורמאלי שלי לשם שינוי "כן יש." ענה בבטחון המוחלט האופיני לו "מי?… זה כאילו שנוכל לדבר איתו…" אמרתי בזלזול מוחלט בדבריו של מרכוס "ציפורים." ענה כבדרך אגב "כן… זה לא כאילו שהן יכולות לדבר איתנו…" אמרתי, שוב בזלזול מוחלט "אז," אמר מרכוס "את טועה." ענה בטון הכי מתנשא שלו "באמת?" שאלתי, (והפעם בכבוד) "כן," השיב לי "אהה, הגענו." מרכוס נחת על קבוצת עננים רכים.