בריחה (קטע מתוך סיפור ,שחשבתי לפתח כדי?חשוב לי לדעת)

מייק ואני נכנסים לתוך חור הביוב שבתוך הקיר.הוא כבר לא ממש ביוב הוא התיבש ליפני שנים אפילו לא יוצא מפה רח רע או משהו שאמור ליהיות לביובים פועלים ,אבל אין לי הגדרה אחרת לחור הזה.כמעט וחשוך כאן ,אבל דרך הפתח הגדול בקיר שהוא חור הביוב שעליו דילגנו ,נכנס אור יום בוהק.אני בטוח שבעוד כמה צעדים נכנס לתוך חושך ,כאשר החור שמאחורינו לא יעזור. אני לא בטוח מה יהיה ההמשך או הסוף של המסדרון שבו אנו מתחילים ללכת, הוא נראה כמו צינור ענק ועגול על-פי הכירות, עשוי מבטון.
לפי דבריו של מייק בסוף מחכה לנו פתח דומה לזה שבקיר ,לכן נלך מעט צעדים בתוך החושך. אפשר להגיד שאני סומך על מייק.אחרי החור בקיר שבסוף הדרך נצא ושם יחכו לנו השאר. טוב ליתר דיוק יחכו למייק ולא ממש לי, אני לא התפלא אם הם יתקעו פרצופים ברגע שיראו אותי ויזכרו מי אני. מייק אומר שזה לא נכון ,שאני מגזים. אבל זה ממש נכון ,אני יודע שהוא אומר את זה כדי לנחם אותי או משהו כזה.הוא לא כמוהם כלומר,מייק לקח עלי סוג של סמכות אני לא ממש אוהב את זה זה נותן לי הרגשה כאילו אני הכלב שרודף אחריו,גם אם עם אני יודע שזה לא נכון מבחינתו.למייק לא אכפת מי אני ,הוא גם יודע שאני באמת עושה את זה מרצוני ,שהיצתרפתי אליהם מרצון אישי ,שאני מסתכן מרצוני האישי.אבל לא כולם כמו מייק הם ממש לא מחבבים אותי בגלל מי שאני או מה שהייתי. הם בחורים שגדלו ברחוב שהיו צריכים לדאוג שהם יצליחו לשרוד את היום ,הם חיו מיום ליום. לא כמוני שחייתי עם שלוש מאבטחים מאחורי הגב שלי ,וכל מה שרק הייתי צריך הוגש אלי על מגש של זהב.יכולתי לקנות כל מה שרק רציתי הרי כשיש לך אבא שהוא ראש ממשלה מי צריך לדאוג בקשר לכסף?. הם לא כמו מייק שלא אכפת לו מה הייתי.הוא לקח אותי באחריות גם כשכל השאר התנגדו ,אני לא אוהב את זה בימיוחד אבל אני יודע שזה הדבר היחיד שמחזיק אותי כאן וחיי.
אני צועד יותר לעט ממייק הפעם ,כי אני מרגיש שאם אני יהיה קרוב עליו הוא ישמעע את המחשבות שלי ,גם עכשיו אני מרגיש ככה. זה לא שאני לא אוהב את מייק, הוא זה ש"חטף"אותי ביום ששיחררתי את כולם מהכלא של המדינה ,אם לא כולם היו אמורים ליהיות מתים.זה מעלה לי חיוך כשאני חושב על איך בטח אבא שלי מתהפך בלילות ובימים על המעשה שהבן שלו עשה ועל זה שבערך חצי ממהמדינה או יותר מחפשים אחרינו בתמורה למיליוני דולרים.זה נשמע הנוכי כל-כך ולא בסדר שאני יעשה דבר כזה לאבא שלי ,אבל אם היו מכירים אותו באמת היו יודעים בידיוק מי הוא ומה הוא ,השטן והתגלמותו.זה מצליח למחוק לי את החיוך על פניי.
אני מסתכל על מייק ,כדי להעלים את המחשבות שלי.הוא כל-כך שקט, עינו האפורות והמוזרות אך הייחודיות רק לו כרגע מושפלות ,קצות שערותיו הבלונדיניות החרוכות והנוצצות פרועות בראשו.מעיל העור שהוא לובוש תמיד לכל מקום שהוא זז, כאילו היה חלק בילתי נפרד מגופו השרירי ,עליו גם עכשיו.
לפתע אני מרגיש צורך עז ,לשאול אותו למה עשה את זה?למה לקח אותי ביום ההוא?הוא לא רואה שאני רק כובד בישבילו ,שאני רק מסכן אותו יותר?ברגע שימצאו אותי איתו גם אותו יהרגו בידיוק כמוני!זה מעביר בי רעד.לפתע הוא מסתובב אלי "על מה אתה חושב?" הוא שואל,אני מרגיש הקלה על זה שלא שמע את המחשבות שלי ומופתא יחדיו כי הוציא אותי משיא הריכוז שלי.כנראה שהפרצוף שלי הסגיר אותי כמו כול שאר הפעמים שהוא ידע בידיוק מה אני מרגיש."כלום" שיקרתי.כמו כל אותם הפעמים שהוא שאל ואני שיקרתי.הוא חייך את החיוך הלא גדול שלו ,והרים גבות כמרים ידיים ,הוא תמיד עשה את זה לאחר כל פעם ששיקרתי לו.הוא ידע שאני משקר ,אבל הוא תמיד כיבד את השקט שלי ולא עזב אותי בגלל זה או הציק עד שידע מה זה.זה היה חדש לי ,אף פעם לא כיבדו אותי כמו שהוא מכבד אותי.תמיד הייתי בילתי נראה בתוך הבית המלאה אנשים 'חשובים'.ואפילו עכשיו כולם ביתרו עלי אפילו אימי שאיך שהוא הייתה שמה לב אלי ,אולי כי היא הייתה באותו מצב שלי עם אבא שלי בילתי נראים בישבילו.עכשיו כולם רוצים שרק הראש שלי יהיה מנותק מהגוף שלי.
כולם חוץ ממייק הוא לא ויתר עלי ,גם אם הייתי בטוח שהוא יעשה את זה מזמן.
אנחנו נכנסים לתוך החשכה.אני לא יודע כמה זמן אנחנו הולכים עד שבקצה אפשר לראות אור קטן מבצבץ.אז ככה מרגישים המתים בתוך הפרוזדור הזה עד ללא נודע?האם אני ירגיש את זה בקרוב?המחשבה הזאת מצליחה לעלות לי חיוך. אנחנו ממשיכים להתקדם.עד שניתן לראות ממש את החור בקיר.הוא עוד פעם מסתובב אלי ,אך הפעם הוא לא מדבר הוא מושיט אלי יד ומחייך עוד פעם את החיוך הלא גדול שלו ,אם אני הרצה ואם לא זה תמיד יגרום לי לחייך.אני נותן לו את ידי והוא סוגר את שלו על ידי.אנחנו ממשיכים להתדם.
אנחנו מגעים אל מול החור שבקיר.אני מסתכל קדימה ורואה את מה שאף פעם לא ראיתי.חוף ענק נפרש לפנינו.ולצידו ים בצבע תכלת עמוק.נכון ,עכשיו אני ניזכר ניו ג'נלר מוקפת בחוף ובים ענקי. אני מבחין בעוד משהו ,האם יתכן?האם יתכן שיש אנשים בתוך המים?אני מצמצם ענים כדי לראות יותר טוב בשמש הבוהקת מבחוץ,זה מאד מסנוור לצאת מן החושך אל האור.
"יש אנשים בים?" קשה לי לבטא את המילה האחרונה הרבה זמן שלא שמעתי אותה ועוד יותר שלא אמרתי אותה.זה מקום מבוזה בישביל 'אנשים מכובדים' ,כך אבי היה אומר לנו בילדותי."כן ,זה אנחנו…"הוא עונה ואני מרגיש את החיוך שלו בקולו גם בלי להסתכל עליו.הוא תופס בידי וכבר מתחיל לעבור דרך החור.
המחשבות בראשי שוב מתחילות לפעול ,אני מצליח להבין פתאום כמה קל זה לצאת מתוך גדרות ניו ג'נלר ,למה שאנשים יתקרבו למקומות האלה?
"אתם נכנסים לתוך…המים?"שאלתי את מייק לא מאמין שאנשים יעשו את זה כשעברנו את חור,הוא צחק עלי נראה לי למשמע ההפתעה בקולי ,"ברור שאנחנו נכנסים ,זה אסור כדי שאנשים לא יצאו מן הגבולות וככה המשטר יוכל לשלוט על כולם…"הוא ענה תוך כדי צחוק.זה היה ברור לי.הרי אני הבן של מי שחקק את החוקים האלה.וזה מכאיב לי פתאום בריאות ועושה לי בחילה. ההיתכן שהתחלתי לפתח סלידיות לאיש שאמור ליהיות אבא שלי? אני אפילו לא יכול לחשוב על זה שלא מזמן הייתי קורא לו 'אבא'.כן ,תמיד הייתה לי סלידות כלפי האיש הזה ,תמיד הבטחתי לעצמי בתוך חדרי חדרים כדי שהוא לא ישמע ,שאני לעולם לא יהיה כמהו.
עדיין היה קשה לי להבין איך הם יכולים להכנס למים בלי לחשוש אפילו ,ועוד להנות מזה."אתה לא חושב שזה שגעון?" זה נפלת ממני כמו כדור .הוא המשיך לחייך כאילו אני המוזר כאן."אני חושב שלא להכנס זה שגעון" אמר לבסוף תוך כדי שהוא מתחיל להוריד את בגדיו ,עד שהוא נשאר רק בלבוש מינימאלי ,אף פעם לא ראיתי אותו ליפני בלי כל הלבוש שלו ,טוב אני אף פעם לא ראיתי הרבה מתבגרים ועוד יותר לא בלבוש מינימאלי.בדרך כלל רק את שלושת המאבטחים שלי וגם אותם תמיד בחליפות השחורות שלהם.לא ידעתי איך להגיב אם הייתי צריך להגיב בכלל ,כך שכל מה שהצלחתי לעשות זה לגחח.הוא הבין מייד ,איך זה שהוא תמיד מצליח להבין?הוא הסתכל על עצמו בחיוך,ואחר כך עלי ,הוא הרים את הגבות שלו ואמר "קדימה ,המים נראים מעולים "לא היה אכפת לו מהצעקות שהיו מאחוריו כשהחברים שלו שמו לב שהגיע.
כבר התחלתי לזוז ,עד שמחשבה קפה אותי במקום עד שלא יכולתי לזוז ,זה מחק לי את החיוך מהפנים."תתחיל ללכת אני כבר ישיג אותך" פעלתי אוטומטית לא יודע מאיפו הגיע האוטומת הזה ,המילים לא יצאו ממני.הוא עמד להגיב עד שס'אד הגיע אליו בריצה ונטלה עליו הוא היה הצעיר שבחבורה."נו איפה אתם?" שאל נלהב,"אני כבר ישיג אותכם ,אני עדיין צריך להוריד את כל הבגדים האלה חבל שתפספסו את המים " ניסיתי לחייך את החיוך הכי אמיתי שיכולתי להוציא."טוב..אני אחכה לך שם ,כדי להכריח אותך להכנס" הוא התחיל ללכת בחיוך וקרץ לעברי.
החיוך המזויף שלי נמוג במהירות.אסור לי להמשיך ללכת ,אסור לי ליהיות פה ,קול פנימי אמר לי.לא רציתי להקשיב לו. אבל הוא צדק אסור לי להיות פה ,אני חייב לברוח . אני מסכן את כולם אני זה שיגרום לכך שהם יהרגו אותם.הקול ביפנים אמר לי אם אני אוהב אותם אני חייב לעזוב אותם.עיניו האפורות והייחודיות של מייק הופיעו מולי ,זה הכה עוד יותר בריאות שלי .אני מסוכן ,אני יהרוג אותם .אם אני אוהב אותם אני חייב לעזוב.אם אני אוהב אותם אני חייב לעזוב .שיננתי לעצמי מחדש מנסה לנשום.אם אני אוהב אתום אני חייב לעזוב. לברוח.
אני לא מסתכל פעם אחרונה קדימה ומסתובב ,מדלג מעל הבור ,זה מתחיל מהליכה מהירה עד לריצה.אם אני אוהב אותם אני חייב לעזוב.עייני מתחילות להתמלות דמעות הגוש שבגרון מאיים לחנוק אותי עד למוות. הכאב בריאות גובר מגיע עד לצלעות זה חונק אותי ומפריע לי להמשיך.אם אני אוהב אתום אני חייב להמשיך.אני רץ בכל זאת, אני כבר רואה את החוחשך לפניי.זה המקום שלי אני חושב ,אני מסוכן. לכולם אני מסוכן.המחנק לא מתכוון לעזוב אותי ,הדמעות מתשתשות את ריאתי.הכל מעורפל עכשיו הראש ריק ,רק המשפט נודד בתוכו.אני חייב להמשיך לרוץ.

אני נכנס לתוך החושך ,כשהוא תופס אותי בזרועי בידו האחת. אני מסתובב חצי נופל מהכאב בכל גופי ומהמחנק ,מבעד לדמעות אני מצליח לראות את עיניו האפורות.שערו הפרוע עדיין יבש והוא לבוש במכנסיו.הוא לא כועס ,הוא מסתכל בי חסר הבעה.לא בעצם יש הבעה אחת ,הנסיון להבין את פניי.זה מכאיב לי עוד יותר.הוא כורך את ידו השנייה על גבי.כעבור כמה שניות כשהוא מרגיש כנראה שנרגעתי ,הוא מסתכל עלי הוא לא שואל למה, "לא ידעתי שאתה כל-כך מפחד מהמים" הוא אומר והחיוך שלו מתפרש על שפתיו. אני מחייך בלי רצון,"איך ידעתה שאני אברח…"אני אומר."ראיתי את זה עליך…"הוא עונה בקול שקט שהתקשתי לשמוע.
"אני חייב לעזוב" אני מצליח להגיד לאחר מאבק ממושך עם עצמי."להזכירך אני חטפתי אותך ,רק אני מחליט לאיפו אתה הולך…"הוא מחייך.הוא מצליח למרגיע אותי ."אני מסכן את כולכם " .הוא חושב שניה ועושה פרצוף של אדם חושב "את העינין הזה נפתור "הוא אומר לבסוף ."הם יהרגו אותכם אם אני לא התרחק ממכם!" אני מרים את הקול שלי."הם יהרגו אותנו גם בלעדיך.אתה לא יכול לעזוב עכשיו אתה חלק מאיתנו"המקום מחשיך ואני לא מצליח להבין למה.
עד שאני רואה את כולם מבעד לחור ,יש להם חיוכים על הפנים?אני שם לב שגם מייק מחייך."אל דאגה הבן ערובה לא ברח לנו" הוא אומר והם מתחילים לצחוק.
אני מצליח להתייצב ,נושם עמוק ,"אני חושב שהמים עדיין מחכים לנו…הם נראים מעולים" אני אומר ,ומסתכל על מייק .וכולנו מתחילים לרוץ לעבר הים.כנראה שאין מקום לברוח.