24 שברים – סיפור מתח בהמשכים; פרק 2 – נקודת אל-חזור

–20:20–
האמבולנס פנה בפראות שמאלה אל כביש הגישה המוביל למרכז הרפואי ברוקלין.
הצמיגים חרקו על האספלט, סירנת החירום המשיכה ליילל והבהבה באור כחול-אדום שהשתקף על חלונות הבניינים הצמודים לדרך.
מהמורה הפתאומית גרמה לדמות ששכבה על האלונקה להיאנח בכאב, אך היא לא התלוננה אלא סובבה את ראשה לעבר הדמות שישבה לידה "אתה… אתה בטוח שהם יודעים שאנחנו באים?".
הדמות שלצידה הביטה בחלון ולא בה, ענתה באדישות "לא".
"Bon sang!" היא סיננה בצרפתית. "זה לא… זה לא היה אמור לקרות ככה! אולי הקדמנו מידיי או איחרנו?".
האמבולנס החל להאט קלות בפנייה האחרונה.
"הנה הגענו!" הצהיר הנהג.
הדמות ששכבה הרימה את ראשה, מצמצה מול האור החזק שמחוץ לרכב והביטה סביב "ומה אם הם לא שם? מה אם נפלנו למלכודת שלו? הוא לא טיפש!".
הדמות לידה סרקה את החנייה דרך החלון וחיפשה את המכונית המוכרת.
כלום.
"נתפלל שהם כן," השיבה ואז חייכה לעבר כולם. "וניערך לגרוע מכל אם לא – כי אי אפשר לחזור".
כשפתחו את דלתות האמבולנס, רוח קרה גרמה לנהג להתעטש.
הם ירדו מהאמבולנס וסייעו לדמות על האלונקה ללכת לכיוון המרכז הרפואי.
הדלתות האוטומטיות נפתחו לפניהם כמו לסת של חיה שמחכה לטרף.
אף אחד מהם לא ידע אם מה שמחכה להם בפנים, גרוע יותר ממה שנשאר מאחור.
***
–2:25–
קאמיל צעדה לחדר האמבטיה בצעדים כבדים וטרקה את דלת חדר האמבטיה מאחוריה בעוצמה שמילאה את הדירה כולה.
היא נעלה אותה.
לא בגלל ביטחון – אלא בתור הצהרה 'תשמע את הטריקה הזאת, אית'ן. תבין לבד'.
היא הדליקה את האור, פתחה את הברז, נתנה למים לזרום; תחילה חמים ואז קרירים – וצחצחה את שיניה שוב ושוב חזק מידיי, מהר מידיי ובתנועות לא עקביות, כאילו זה יסייע למחוק את הזיכרונות שיש לה משליח הסושי.
זה לא עזר…
היא ירקה, לקחה נשימה עמוקה והביטה במראה.
השקים מתחת לעיניה הזכירו לה שלא ישנה מספיק.
יחד עם זאת, היא החליטה שלא משנה מה אית'ן יגיד או יעשה – הוא לא יישאר כאן בלילה!
לא על הספה, לא על שטיח, לא במרפסת ואפילו לא בחדר מדרגות.
קאמיל פתחה את דלת האמבטיה וקראה "אם חשבת שהסושי יעבוד עליי לגמרי – אתה כנראה לא מכיר אותי מספיק טוב, אית'ן!".
דממה.
היא שטפה את פניה, התיזה מים קרים, סגרה את הברז, ושוב הרימה מבט למראה ונתנה לעצמה מבט שאומר 'אני כועסת', איתו נשארה עד שחזרה לסלון.
כשקאמיל חזרה לסלון, אית'ן ישב בדיוק כפי שציפתה – ראשו מוטה קדימה ומבטו נעוץ במסך הטלפון.
אבל משהו היה שונה.
שפתיו היו קפוצות והוא נשך בחוזקה את השפה התחתונה.
קאמיל נעמדה מולו ושילבה את ידיה "אני לא אוהבת כשמתעלמים ממני, את זה אתה בטוח זוכר".
"תדליקי את הטלוויזיה. חדשות. עכשיו!" אמר פתאום מבלי להרים את מבטו. "לא משנה איזה ערוץ. פשוט תדליקי!".
קאמיל הרימה גבה.
"אתה לא תגיד לי מה לעשות!" היא פלטה אבל שלחה יד אל השלט.
לא כל דבר הלחיץ את איתן, הדחיפות עוררה בה סקרנות.
היא הדליקה את המסך על ערוץ ה-CNN והגבירה את עוצמת הקול כשאנדרסון קופר דיבר.
עיניה של קאמיל התחילו להתרחב והעייפות נעלמה ממנה.
היא הבינה שחייה, חייו של אית'ן ואולי גם חיי רבים נוספים הולכים להשתנות שוב.

המשך יבוא…