24 שברים – סיפור מתח בהמשכים; פרק 1 – נקודת שבירה

–20:00–
האמבולנס פילח את הכביש כמו קליע, מנועו שואג והגלגלים צורחים בפניות.
הסירנה יללה בקצב, זורקת הבזקים כחולים ואדומים על המים שמתחת לגשר.
נראה כאילו המים מדממים.
"אתה לא נוסע, אתה זוחל!" צרחה הדמות מאחור, קולה נבלע ברעש של הסירנה.
"אני דורך עד הסוף!" צרח הנהג חזרה, ידיו לופתות את ההגה כאילו חייהם תלויים בו.
והם באמת היו.
"אני לא בטוחה שאצליח להחזיק מעמד," אמרה הדמות ששכבה על אלונקה מאחור. "אולי נסתובב? נמצא מקום קרוב יותר?".
"לא!" קטע אותה הדמות הראשונה. "זה חייב להיות שם. רק שם זה בטוח."
הנהג בלע רוק ומלמל "אנחנו נגיע בזמן… נגיע בזמן".
אף אחד מהם כבר לא היה בטוח בזה.
***
–2:14–
פעמון הדלת צלצל.
"הממ… " מלמלה האישה בקול צרוד וישנוני והתהפכה במיטה.
הצלצול חזר, הפעם חד יותר.
היא פקחה עין אחת, ושלחה מבט עוין אל השעון שעל שידת הלילה.
השעון הראה 02:14.
'מישהו מנסה למות הלילה' חשבה, וזרקה מעליה את השמיכה.
תוך כדי צעדים חסרי סבלנות אל הדלת, היא שלפה מהארון גופייה מקומטת ומכנסי טרנינג ישנים, התלבשה במהירות ודחפה את רגליה לנעלי בית שקנתה רק אתמול.
היא לא שכחה את מחבט הבייסבול, שתמיד חיכה ליד הדלת בדיוק לרגעים כאלה והציצה בעינית.
קללה חרישית נפלטה מבין שפתיה.
היה זה בחור שנראה כאילו יצא ממגזין אופנה; גובה בינוני, גוף רזה, שיער בלונדיני קצר ובהיר ועיניים כחולות-עמוקות, שכרגע הביעו כאילו הוא רואה אותה מבעד לדלת.
למרות שבפעם האחרונה שהתראו יחד, היא הייתה מוכנה לתת לו אגרוף בפרצוף – כשראתה אותו ברגע זה ליבה דהר.
"אני יודע שאת ערה, קאמיל" אמר הבחור ברוגע.
קאמיל נאנחה.
'טוב… את הנעשה אין להשיב' חשבה, סיננה קללה נוספת ואז פתחה מעט את הדלת.
המחבט נותר ביד.
"מה אתה רוצה, אית'ן?" שאלה קאמיל בקור. "אם באת להתחנן שאסלח לך – שכחת את זר הפרחים ואת השעה הנורמלית".
אית'ן נשען על המשקוף "גם אני שמח לראות אותך".
היא גלגלה את עיניה הענבריות ששבו את איתן מאז הפעם הראשונה שהתראו.
הוא הרים שקית "הבאתי סושי חם וטרי עם וואסאבי שחבל לי לבזבז אותו לבד," וכשקירב את השקית לאפה שאל "מעוניינת?".
"שמע, אתה עדיין אידיוט," אמרה, הניחה את המחבט ופתחה את הדלת לרווחה. "אבל אידיוט עם סושי זה כמעט נסבל, כנס לפני שאני מתחרטת".

המשך יבוא…