הפסנתרן

קצת לפנות בוקר. האורות נהיים עמומים, ריח של קטורת. מחנק.
להבות בתוך כדורי בדולח אדומים מונחים על השולחנות.
יחד עם הרוח המקפיאה שבאה מבחוץ, הלהבות מתחילות במופע צללים שמתפשט על כל קירות החדר.
מועדון שש האצבעות.
בקומה התשיעית של הבניין בעיר הכי מטונפת שתוכלו לדמיין, באיזור הכי מפוקפק, רקוב ונשכח.
השמיים אפורים, מתבהרים בהדרגה. והוא עולה לבמה בהליכה איטית, ידיים בכיסים, גב כפוף.
מסלק בעזרת הרגל איזו חפיסת סיגריות ריקה. הוא מתיישב על הכסא, מעביר את היד בשיערו החום ונאנח.
הוא מגיע בערך בשלוש, כל ימי שני. יושב בפינה המרוחקת, מצד שמאל של הבר. הוא אף פעם לא מזמין כלום, בעל הבית כמעט זרק אותו מהחלון עד שגילה את כישורי הנגינה המדהימים שלו.
מאז הוא מגיע לכאן, כל הלילה יושב על יד השולחן, אנשים עולים על הבמה, לפעמים מנגנים בפסנתר הגרמני הישן הזה. לפעמים אנשים מנסים להיות סטאנדאפיסטים. כששיכורים כל דבר מצחיק.
אנשים באים והולכים, לפעמים נשארים עד השעות הקטנות של הלילה.
והוא שם.
קצת לפנות בוקר הוא עולה לבמה, נותן חיים לפסנתר הגרמני הישן.
ונעלם כשהשמיים תכלת.
מנגינה קודרת החלה להתנגן הפעם, באיטיות.
שערו החום גולש הסתיר את פניו והמנגינה החלה להתחזק, מנגינה קודרת ומלחיצה, אך עם זאת יש בה משהו מהפנט וממכר שגורם לך לרצות להקשיב עוד קצת.