תעלומת היהלומים – חלק 1 מתוך 3.

אני זוכר ששתיתי את כוס הקפה שלי באותו הבוקר בשעה מוקדמת מהרגיל, שכן רעם העיר אותי באותו היום.
זה היה לילה חורפי וגשום של דצמבר. קר. תנור הנפט שפעל בחום מירבי בחדר בהחלט לא תרם לחימום.
קיוויתי שספל הקפה המהביל יצליח איכשהו לחמם לי את הבטן.
איתי ישבה רק אמיליה אדַמוֹ, שלימים הפכה לאשתי.
"לילה קשה," היא מלמלה מעבר לספל שלה, עיניה נעוצות בעיתון היומי.
"אכן," הסכמתי איתה.
לא ציפיתי בכלל לדפיקה על הדלת בגשם זלעפות שכזה.
פתחתי את הדלת במהרה, תוך כדי התחשבות באורח המזדמן שכנראה קפא בחוץ.
בפתח עמדה עלמה צעירה בעלת כובע שחור גדול עם קישוט של בדים שחורים המקובצים לצורת כדור – כמו הכובע של הנסיכה הבריטית קייט מידלטון. היא לבשה מעיל שחור ומכנסיים ארוכים שחורים ונעליים סגורות להליכה.
אצבעות ידה היו עטויות בכפפות, וצעיף נכרך סביב צווארה.
"האם אתה מֵלְקוֹלְם אֶרְגַנְטֵן, הבלש המשטרתי?" היא שאלה.
"היכנסי," אמרתי לה, והצבעתי עם היד שלי כלפי הבית, "אחריי."
הובלתי אותה אל חדר העבודה שלי, בו נח שולחן חום כבד עליו הנחתי את כל המסמכים שלי. המחשב הנייח עמד שם, כבוי. החלונות כולם היו מוגפים על מנת שגשם לא יחדור אל תוך החדר.
הדלקתי את תנור החימום בחדר.
"ובכן, מה מביא אותך לכאן, גברתי?" שאלתי. "אם הגעת לביתי הפרטי ולא לתחנת המשטרה, בוודאי היה העניין בהול, אחרי הכל, אני יודע שסבסטיאן נמצא בתחנה."
היא התיישבה על הכיסא.
"שמעתי עליך שאתה הבלש הטוב ביותר במשטרה המחוזית, וניתנה לי הכתובת של ביתך, ולכן העדפתי ללכת אליך."
"אם כך, מה הסיפור?" שאלתי, מתעלם מהמחמאה, על אף שהיא אכן פגעה במטרה.
"ובכן, זהו עניין מורכב," היא אמרה.
התיישבתי בכיסא העבודה השחור שלי.
"עניינים מורכבים הם המומחיות שלי," ציינתי.
היא הביטה בי בפנים מעוררות רחמים.
"מה העניין?" שאלתי שנית.
"ובכן, זהו בעלי. הוא מת ממחלת הסרטן לפני כשלושה חודשים," היא אמרה.
"אני מבין," אמרתי והנהנתי, "המשיכי בבקשה העלמה…"
"דַאגְלֵס," היא אמרה. "נונה דאגלס."
"ובכן, המשיכי בבקשה, העלמה דאגלס."
"בעלי הוריש בצוואתו את כל היהלומים שלו לי, אתה מבין, הוא היה יהלומן. ידוע לי שהוא עבד במעבדה שנים רבות, והוא אפילו הצליח בקריירה שלו להפוך גושים של גרפיט ליהלומים, אותם הוריש לי," היא סיפרה.
"הפיכת גוש גרפיט ליהלום?" שאלתי, מופתע.
"בוודאי," היא ענתה. "גרפיט ויהלום שניהם עשויים פחמן. שינוי ברמה המולקולארית שלהם משנה את המבנה שלהם."
"אם כך, מה הבעיה?"
"הבעיה היא שלאחר שהצוואה פורסמה, היהלומים היו שלי, אך אתמול בלילה כולם נגנבו."
"היכן החבאת אותם?" שאלתי אותה.
"החבאתי אותם בארון הבגדים שלי, בתוך קופסא שהוחבאה תחת ערימות של בגדים."
"האם משהו אחר ידע על היהלומים?" שאלתי.
"לא," היא ענתה, "וזה מה שחשוד. רק עורך הדין שחשף את הצוואה ידע על היהלומים. הוא והילדים שלי. הילדים שלי בכלל לא ידעו היכן החבאתי את היהלומים. רק את קיומם."
"ואולי משהו מהמשרד של בעלך ידע על היהלומים?" הצעתי.
"לא ייתכן, הם לא ידעו שהוא ייצר יהלומים בעצמו במכונה," היא אמרה.
"המכונה הייתה שלו?" שאלתי, מרים גבה.
"הוא ניהל ומימן את הפרויקט" אישרה נונה.
"כלומר שהיה לו הרבה כסף," הסקתי.
"אכן."
"אז למי הוריש בעלך את הכסף?" שאלתי.
"ובכן, חלק ממנו הלך אלי, וחלק הלך אל הילדים, אתה מבין, הם כבר מבוגרים וחיים במשפחות עצמאיות."
"אם כך האנשים היחידים שידעו על היהלומים הם את, הילדים ועורך הדין," סיכמתי.
"אכן," אישרה נונה.
"ולטענתך, הילדים ועורך הדין לא ידעו היכן היהלומים," אמרתי.
"כן," ענתה נונה, "אך משום מה לא היה בלגן בארון הבגדים ממנו נגנבו."
"אם כך מדובר בגנב שידע היכן הגניבה, או לחילופין, סידר אחריו היטב את הכל," הוספתי.
"בדיוק," היא אמרה, "האם תוכל לעזור לי לאתר את הגנב?"
"מתי בדיוק זה אירע?" שאלתי.
"אתמול בלילה," היא ענתה.
"היכן ארון הבגדים המדובר?" שאלתי.
"בחדר השינה שלי," היא אמרה.
"והאם שמעת את הגנב?" שאלתי.
"לא," היא ענתה, "ישנתי כל הזמן הזה."
"האם הילדים שלך הגיעו אליך לביקור בשבוע המדובר?" שאלתי.
"לא," היא ענתה.
"אז ייתכן שאחד מהם הגנב?"
"לא. אחד גר במישיגן, השני גר בקונטיקט והשלישית בניו-יורק," היא אמרה, "הם היו צריכים לטוס בשביל להגיע ולגנוב ממני את היהלומים, ולא ייתכן שיעשו זאת בלי שיישארו כאן."
"אם כך, מה אם הם כן כאן?" שאלתי.
"ובכן, הגניבה אירעה אתמול ולכן הגיוני שלו אצלצל לכל אחד מהם – אם לא יענו בבית – סביר להניח כי אינם, ואז נצטרך לבדוק."
שלפתי מהכיס של החולצה שלי את הטלפון הנייד והגשתי לה.
"התקשרי אליהם," אמרתי לה.
היא נטלה מידי את הטלפון והקישה על הלחצנים בזריזות.
היא לחצה על כפתור החיוג הירוק ודיברה.
"ובכן, מה התוצאות?" שאלתי.