תנכית – פרק 3

"את לא יכולה להתעלם ממני לנצח, ליב." ליאו נשען על הקיר שלצד הדלת. הוא כבר לא היה הילד הקטן שהכירה, אך הוא היה מוכר עד לכדי כאב. הוא השאיר את השיער השחור שלו פרוע כאילו עברה עליו סופת הוריקן מאז שאמרה לו כשהיו בני אחד עשרה שזה מוצא חן בעינייה, הוא עדיין היה כך. לפני זה היה מנסה לסרק אותו שישב בצורה מסודרת על ראשו. עדיין היו מעט נמשים על אפו ובלחייו וכשחייך אלייה את החיוך העקום הנצחי שלו הופיעה גומה על לחיו. "את יודעת שתצתרכי לדבר איתי בסופו של דבר, נכון?"
היא העבירה את מבטה ממנו אל המסדרון. נועצת את עינייה בקיר. היא הייתה זקוקה נואשות לחברה אנושית, והלב שלה התחנן שיחזרו להיות החברים הטובים שהיו לפני שנים. אבל הוא לא יבין מה עובר עלייה, אף אחד לא יבין, לפחות עד שלא תבין בעצמה. זה בלתי אפשרי –
"זוכרת את זה?" שאל. היא הביטה בו ואז בידיו. בידו הייתה השרשרת שהביאה לו בליל הטיסה שלו. "ענדתי אותה בכל יום מאז שעזבנו. אני התגעגעתי אלייך כמו מטורף, ליב."
"ליאו, אני כל כך מצטערת," אמרה וניסתה שקולה לא ירעד. "אני מצטערת, אבל אתה לא יכול להבין מה עובר עליי. אילו לא דברים שאני יכולה להסביר . פשוט תעזוב אותי, בסדר?" כשראתה את הכאב שמתחיל לעלות על פניו היא מהרה ללכת משם לפני שתשנה את דעתה. היא ברחה משם כמה שיותר מהר לפני שגופה יבגוד בראשה ויתחיל להגיב לנוצות שהופיעו בשולי ראייתה.
"פריק." סינן אלייה מישהו כשירדה במדרגות בכבדות. הליכתה כשלה והיא נפלה על המדרגה לפני האחרונה. עקב רגלה צווח בכאב והיא עיוותה את פניה. החלל, נכחה לגלות, החלל התרוקן מנוצות ומדם ברגע שהכאב פגע בה. הוא הפסיק את ההזיות. הוא הצליח לעשות את מה שהכדורים והפסיכולוגים לא הצליחו.
היא הביטה ברגלה בהשתהות וניסתה לחבר את הדברים. אם הכאב לוקח את ההזיות כלומר שהיא יכולה לגרום לכך שיפסיקו. היא לא ידעה מה היא יכולה לעשות בנוגע לחלומות, איך תכאיב לעצמה בשנתה? אבל בכל זאת, זה היה משהו.

כשהצלצול האחרון נשמע ליבי מיהרה לברוח מבית הספר ומאיה לעבר ביתה. היא לא יכלה לחכות לנעול את עצמה בחדר. זו הייתה הפעם הראשונה שממש חיכתה להתקף, ודווקא כעת הוא לא הגיע כך שלא יכלה לבחון את ההשארה שלה.
כשנכנסה הביתה מצאה את אמה עובדת במטבח על ארוחת הערב, אמה מעולם לא בישלה מלבד הערבים שבהם היו אורחים. בדרך כלל היו פשוט אוכלים מנות מהמסעדה של אביה.
"מי מגיע?" שאלה ונשענה על השיש.
"ליאו והדוד שלו, שמעתי שהם חזרו, הם גם יגורו בדירה מולנו כמו פעם."
ליבי ניסתה לשמור על קול יציב. "לא היית צריכה לעשות את זה."
"חשבתי שתשמחי," אמרה כשהוציאה תבנית של עוף ותפוחי אדמה מהתנור והניחה אותה על השיש. "ליאו היה החבר הכי טוב שלך."
"היה." הדגישה. "את לא יכולה לבטל?"
"מה? לא. אני לא מבטלת. ברור שלא."
"למה?"
"בגלל," אמרה. "שאת צריכה להיות בחברת אנשים, ליבי. הפסיכולוג שלך אומר – "
היא רצתה לצרוח. "מה הפסיכולוג שלי קשור לזה?"
"אני לא מנהלת את הויכוח הזה איתך. מספיק ליבי. לכי להתקלח ולהתארגן. הם יהיו פה בעוד שעתיים." והיא חזרה לבישולים מבלי להעיף עוד מבט אחד בביתה.
ליבי נכנסה לחדרה בטריקת דלת. לא הייתה לה שום כוונה לעשות כדבריה של אמה, היא לא רצתה להתקלח ולא להתארגן, גופה רצה לישון ולא היה לה כוח לדבר. היא הייתה מותשת אבל פחדה ללכת להירדם. מאז שהחלו ההזיות היא פחדה מזה יותר מהכל. היא נשכבה על מיטתה ובהתה בתקרה, משום שחששה לעשות יותר מזה.
היא לא ידעה כמה זמן עבר כשדפיקת דלת נשמעה על הדלת. "ליב." היא שמעה אותו אומר. היא לא רצתה להביט בו. היא לא רצתה להודות התגעגעה אליו בכלל, כי אם תודה בזה היא תרצה את חברתו. נמאס לה להיות מנותקת מכל מי שסובב אותה אבל אם הוא יחזור להיות חברה הטוב ביותר הוא יגלה על ההזיות ויביט בה בעין מעוקמת, כמו כולם.
עדיף ככה, אמרה לעצמה. עדיף שתרחיק אותו בעצמה מאשר שהוא ירחיק אותה בעצמו, כי זה יהיה פשוט כואב מידי, והיה לה מספיק כאב גם בלי זה.
"ליב, אני לא מתכוון ללכת עד שאת פותחת לי את הדלת." קולו של ליאו נשמע כה החלטי כך שידעה שהוא יקיים את דבריו. הוא לא יזוז מהדלת עד סוף הערב.
"לך מכאן!" קראה אליו. "פשוט לך, בסדר? אתה לא מבין שאני לא רוצה אותך בחיים שלי? פשוט לך!"
"לא, לבי. אני לא הולך. לפחות לא עד שתסבירי לי מה קרה במשך כל הזמן הזה."
לפני שהספיקה לחשוב בכלל מה היא עושה היא קמה ממיטתה ופתחה את הדלת לחריץ צר. "מה אתה רוצה?"
"כבר אמרתי לך מה אני רוצה, אני רוצה שתדברי איתי." עיניו החומות נחו על פנייה.
"אין על מה לדבר."
"ארבע שנים לא ראיתי אותך וכמעט שלא דיברתי איתך. אני מרגיש כאילו אין לי יותר מושג מי את, ואני רוצה להכיר אותך מחדש."
היא השפילה את פנייה. "אתה לא רוצה להכיר אותי מחדש, תסמוך עליי."
איה הופיעה מאחורי ליאו. "האוכל מוכן. אמא אמרה לי לקרוא לכם. אתם באים?"
ליבי פתחה את הדלת בלית ברירה ויצאה אל המסדרון. ליאו תפס את ידה ושילב בה את אצבעותיו כפי שנהג לעשות כשהיו קטנים. "אני לא מפסיק להציק לך עד שלפחות תתני לי סיבה אחת הגיונית," אמר בקול שקט.
היא תלשה את ידה מידו. "פשוט תסתום."
ליבי התיישבה כשאיה וליאו משני צדדיה בשולחן העגול. אביה ישב ממולה והרגיע אותה במבטו.
ליאו ניסה לתפוס את תשומת ליבה במשך הארוחה אך היא התעלמה ממנו והתמקדה בצלחת שלה. היא גם לא יכלה שלא לשים לב שאיתן לא מפסיק להסתכל עלייה, כאילו ציפה שתרחף במקום באויר כשהיא רוקדת מקרינה. "מאיפה אתה הופעת פתאום?" שאלה אותו מבללי להתאפק. "לא ידעתי בכלל שיש לליאו דוד."
איתן חייך. "הייתי הכיבשה השחורה של המשפחה, ברחתי מהבית כשהייתי ממש צעיר ועכשיו חזרתי. אני רוצה לנצל כל רגע עם האחיין שלי."
היא המשיכה להביט בו לעוד רגע, ומשהו מוכר צף בשולי זיכרונה. הוא היה מוכר לה פתאום אך היא לא ידעה מאיפה. כאילו מחיים אחרים.
"תסלחו לי." היא קמה וכמעט רצה אל חדר האמבטיה ונעלה את הדלת במהירות. היא שמעה את קולה של איה מעבר לדלת קוראת לה לצאת משם או שתגיד לה מה קרה אך היא התעלמה ממנה. היא פתחה את זרם המים של הכיור והרטיבה את פנייה במים הקפואים כקרח. כשפקחה את עינייה גילתה שהכיור מלא בדם ונוצות הופיעו פתאום מכל מקום. היא החלה לרעוד והתמוטטה על הריצפה. דמות גבוהה הופיעה מעלייה, היא אחזה בידה של ליבי ומשכה אותה לעמידה. הגבר הביט בה ונעץ את ציפורניו בלחייה. היא הביטה בו במבט מבועת ועינייה היו פעורות לרווחה. כשהתחילה לצרוח לעזרה הוא סתם לה את הפה וזרק אותה דרך החלון ופנייה נחבלו.
הוא הופיע מעלייה בצניחה רכה על רגליו מבלי להתאמץ בכלל. הוא הרים אותה על רגלייה. "מי אתה?" שאלה.
"ברור שאת לא זוכרת. אבל את תשלמי."