תנכית – פרק 2

איה ניסתה להעיר את אחותה הקטנה ללא הצלחה רבה. היא הרימה את רגלייה של ליבי בידייה על מנת להזרים דם לראשה. "ליבי, קומי כבר. קומי." היא מלמלה לעצמה. כשעינייהשל ליבי ריפרפו איה נשמה בהקלה. "תודה לאל. את בסדר?" היא עזרה לה להתיישב על המדרכה.
ליבי הנהנה. היא הניחה את ראשה בין ידייה ואיה ראתה דמעות מבצבצות מעינייה.
"את רוצה לחזור הביתה?"
היא הנידה בראשה. "פשוט," לחשה. "פשוט בואי נלך לבית ספר, בסדר? אני בסדר גמור, אל תדאגי."
איה לא האמינה לה, הרי הרגע איבדה את ההכרה לרגלייה לאחר התקף. "את בטוחה? לקחת את הכדורים? כי את יודעת שזה נורא – "
"כן, לקחתי. אל תדאגי, בואי פשוט נלך, בסדר?" היא נעמדה על רגלייה ברגליים רועדות. הן המשיכו לצעוד לכיוון בית הספר כשליבי מתעלמת מאיה במכוון. לו רק יכלה להבין שהיא רק מנסה לעזור לה. לא הייתה לה שום כוונה אחרת, היא אחותה והיא אוהבת אותה יותר מכל דבר. רק אם הייתה נותנת לה להיכנס.
הן הגיעו לבית הספר וליבי מהרה להתחמק ממנה ולהיעלם בין כל הפרצופים האחרים.
"אחותה נהייתה מזה מוזרה בזמן האחרון, מה הקטע שלה?"
איה העבירה את מבטה לחברתה מיטל הופיעה לצידה. "אל תהיי רעה, קשה לה בתקופה האחרונה."
"גיל שש עשרה קשה לכולנו איה, אבל היא לקחה את זה מזה קשה. זוכרת מה קרה לה כשהיא קפצה לבריכה ביומולדת שלכן? אם לא אני יכולה להראות לך את הצילום של זה, יוחנן – "
"תפסיקי מיטל. די כבר." סיננה אלייה איה. "זה ממש לא זה. זה לא קשור ליומולדת שלה, היא פשוט עוברת תקופה ממש קשה. וזה שכולכם התחלתם לצחוק עלייה לא ממש עוזר לה באף מובן."
"זה לא שאנחנו עזבו אותה להזכירך. היא עזבה אותנו," העירה במשיכת כתפיים. "היא בעטה אותנו מהחיים שלה. לא דיברה איתנו, התעלמה מאיתנו, לא ענתה לטלפונים והודעות. דאגנו לה, אבל פשוט ויתרנו."
"וזה הפיתרון?" שאלה אותה כשנכנסו למבנה. "פשוט להפוך לרעים?"
מיטל התעסקה עם ציפורניה ולא ענתה. הן עלו לקומה השלישית לכיתה ונכנסו פנימה. היא חיפשה בעינייה את ליבי וכשלא מצאה התיישבה במקומה לצד טלי, שהייתה חברה של איה וליבי עוד מהגן, אך כמו כולם, גם אותה ליבי הרחיקה. היא הרחיקה את כולם, הבינה פתאום איה, לא רק אותה אלא את כולם. היא נותרה לגמרי לבד וזו לא הייתה אשמתו של אף אחד, רק שלה. אך היה קשה להאשים אותה.
הצלצול נשמע ובחור צעיר לבוש בג'ינס, נעלי סניקרס וחולצת טריקו פשוטה ירוקה נכנס לכיתה, הוא נראה בערך בן עשרים, והוא היה הבן עשרים היפה ביותר שראתה איה אי פעם. תיק צד בצבע חאקי היה תלוי על כתפו ולצידו היה נער בן גילה שלה. איה תארה לעצמה שהוא המורה המחליף של נוגה שירדו לה המים באמצע השיעור בעודה מעתיקה פסוקים מספר התנ"ך.
"כולם לשבת," ביקש. כולם נענו. הבנות הביטו בו כאילו היה מלאך שנפל מהשמיים והבנים פשוט עשו כדבריו. הנער שעמד לצידו התיישב בשולחן הריק היחידי בכל הכיתה. השולחן של ליבי.
"הי, אתה!" קראה אליו טלי והסתובבה אליו. "הילדה שיושבת שם – "
"תסתובבי בבקשה." ביקש ממנה המחליף.
"אבל – " ניסתה לומר אך מבטו סימן לה להיות בשקט. "בסך הכל רציתי להגיד לחדש שלא כדאי לו לשבת שם," לחשה לאיה. "ליבי סתם תתחרפן, זה מה שקרה כשאני התיישבתי לידה."
איה משכה בכתפייה והביטה לעבר המחליף. "קוראים לי איתן, ואל תקראו לי המורה, זה משגע אותי. אני ילמד אותכם מהנקודה שממנה עצרה נוגה."
הדלת הפתחה וליבי נכנסה פנימה. היא הביטה באיתן כאילו היא עומדת להתעלף. "אני מצטערת על האיחור, פשוט – "
הוא הנהן לעברה. "זה בסדר, תישבי במקום שלך."
ליבי התקדמה למקום שלה וכל הכיתה עקבו אחריה בעיניהם. מחכים לראות מה יקרה. כשהבחינה בתלמיד החדש היא הסתובבה בחזרה אל איתן. "אני רוצה לשבת לבד." אמרה בלחש.
"נסדר את זה אחר כך, לבינתיים תשבי לידו."
ופתאום ניזכרה מי הוא התלמיד החדש, זה היה הבן של הבוס של אבא שלהן, הם עזבו לשליחות לפני כמה שנים ומאז היא ואחותה לא שמעו מהם מילה. ליבי הייתה קרובה אליו מאוד, ואיה ידעה שהיא כבר זיהתה אותו. לא יכול להיות שלא.
"בכל אופן כמו שאמרתי אני איתן, ואני גם אפעל כמחנך שלכם בנוסף להיותי המורה לתנ"ך בדיוק כמו נוגה." הוא הצביע על התלמיד החדש. ליאו, נזכרה איה. שמו היה ליאו.
"זה האחיין שלי, שמו ליאו, והוא ילמד איתכם באותה הכיתה מהיום."
על פניו של ליאו הופיע חיוך נבוך כשכולם הביטו בו.
"מישהו יודע איפה עצרתם בחומר?"
מיטל הרימה את ידה במהירות. "התחלנו ללמוד על קין והבל."
"הרצח הראשון בהיסטוריה," אמר איתן, כולם היו קשובים לו, אף אחד לא דיבר מלבד ליאו שניסה לדבר עם ליבי, ואיה לא הייתה צריכה להביט כדי לדעת שהיא מנפנפת אותו. "יש כאילו שאומרים שקין היה רוצח קר לב. שהוא הרג את אחיו, בשר מבשרו. מה אתם חושבים על זה." הוא העביר את מבטו על כל פרצוף בכיתה. "את," הוא פנה אל איה. "מה שמך?"
"איה מבורך," ענתה.
"מה את חושבת על קין? האם הוא רוצח קר לב?"
איה הנידה בראשה. "הוא לא ידע לדעתי מה הוא עושה, הוא פשוט עשה. הוא היה כל כך עצבני על אח שלו כי הוא פשוט קינא. הוא קינא בו על כך שאלוהים אהב יותר את המנחה של הבל ולא את שלו. הוא כנראה קינא בו על דברים שכל אח מקנא באחיו, יחס מההורים למשל. הוא כל כך התעצבן באותו רגע ופגע באחיו, הוא לא ידע שהוא לא יקום שוב, הוא לא ידע שהוא ימות כי קין לא הבין מזה מוות."
"ואת מצדיקה את המעשה שלו?"
היא הנידה בראשה. "אין שום דבר שיצדיק רצח."
"אבל הרגע אמרת שהוא לא הרג בדם קר, שהוא פשוט לא הבין מה הוא עושה."
"אבל הוא בכל זאת עשה את זה."
איתן חייך. "במהלך כל ההיסטוריה היו כאילו שטענו לכאן ולכאן. אמרו שהוא לא יותר מרוצח ואלוהים היה צריך להרוג גם אותו. היו כאילו ששפטו אותו לזכות וטענו שזו לא אשמתו, שהוא אכן לא ידע מזה רצח. ויש כמוך, שהם באמצע."
"מה דעתך?" שאלה איילה, היא ישבה בשורה הראשונה, בדיוק לפני איתן.
לקח לו רגע לענות. "אני חושב שהוא פשוט היה אח קנאי מאוד, ושהוא עבר את הגבול."
"מה גרם לו להרגיש כזו מידה של קנאה?" שאל עמית. הוא היה החבר של ליבי לפני שהיו לה הזיות. הוא נפרד ממנה אחרי שלא דיברה איתו במשך שבועות.
"מכיר את המדרש שלאדם וחוה נולדו תאומות שנועדו לקין ולהבל? אני חושב שגם שם היה מקרה כלשהו, שהן אולי העדיפו את הבל על פני קין."
"מה קרה להן?" קול שקט נשמע מרכתי הכיתה. זו הייתה ליבי. "לתאומות?" כל העיניים הועברו אלייה. במשך חודשים שלא הוציאה מילה בכיתה מלבד כשביקשה, ובמרוב המקרים צרחה, שיעזבו אותה במנוחה, חודשים שלא השתתפה בשיעורים.
"יש עוד מדרש, אחד שממשיך את זה. התאומות של הבל אהבו את הבל ולא היו מוכנות להיות שייכות לקין. באותו הזמן המלאכים ביקשו מאלוהים לרדת לעולם הזה בגלל שלא אהבו את בני האדם. התאומות עשו עסקה עם המלאכים ואמרו שאם יגלו להם איך לעלות לשמיים מבלי לעזוב את הגוף הגשמי שלהן הם יהיו שייכות להם במקום לקין. המלאכים קיימו את ההבטחה ואז בנות האדם ברחו לשמיים ומנעו מהמלאכים לעלות בחזרה. מכאן גם המונח של 'בני הנפילים'. "
ליבי פתחה את פיה כאילו רצתה להוסיף משהו אך מיד השתתקה. השעתיים הרצופות עברו במהירות ובסוף השיעור איתן אמר לאיה וליבי שהוא צריך להחליף איתן כמה מילים.
"כן?" שאלה איה. ליבי נעמדה כמה צעדים מאחוריה. היא יכלה להרגיש את מבטה נעוץ בריצפה.
"אתן תאומות. אחיות באותה כיתה, זה יכול להיות קשה. שמתי לב שאת איה מקושרת טוב מבחינה חברתית, את יושבת בלב הכיתה, מדברת עם כולן. אבל את ליבי, את לא."
"ליבי עברה דברים ממש – " החלה איה לומר אך ליבי קטעה אותה.
"אני פשוט לא אוהבת אנשים, איתן. אני לא מסתדרת איתם בכלל. הם מציקים לי ומרגיזים אותי, אני אוהבת להיות לבד."
"ליבי," אמרה לה איה. "את יודעת שזה לא הכל ו – "
"איה צודקת," היא קטעה אותה שוב. "כולם מתייחסים לאיה בכפפות של משי בגלל שהיא מעורערת נפשית, היא לוקחת כדורים אתה יודע. יש לה הזיות." ליבי דיברה בקלילות שבה דיברה בעבר. כאילו בין רגע חזרה להיות ליבי הישנה. זה היה כל כך מוזר לראות אותה שוב עומדת זקוף. היא גם התנהגה ביהירות כפי שהייתה נוהגת בעבר.
איתן העביר את מבטו ביניהן. "הכל בסדר בבית?"
"הכל מצויין." אמרה ליבי במהירות. "הכל מושלם, החיים שלי מושלמים. ואם תסלחו לי אני אצא מהכיתה הזו ואתחמק מליאו לשאר ההפסקה." היא יצאה החוצה וטרקה את הדלת.
"היא זו עם ההזיות." הוא ספק אמר ספק שאל.
איה הנהנה.