תישאר איתי, אבל תלך.

הגופה פשוט שכבה. הביטה בי בעיניה הקרות, לא יכולתי לשאת זאת עוד. ניתקתי ממנה את עיניי האדומות והנפוחות מבכי ופניתי אל השוטר שעמד שם "אדוני, מה יקרה עכשיו, אתם תמשיכו לחקור?"
"אני מצטער, אבל אין לנו שום דבר, אפילו לא רמז קטנטן. זאת ככל הנראה תאונה רגילה ולא מכוונת. אנחנו נסגור את התיק הזה כבר עכשיו, כי אין לנו הרבה מה לעשות." לא, לא, לא זה לא יכול להיות. הגופה הזאת היא של אל. אני לא אפסיק לחפש עד שלא אמצא את מי שעשה את זה. לא רציתי לעשות זאת אבל הייתי חייבת. הילכתי סביב הגופה כמה פעמים. ידעתי שיש קץ' ,חייב להיות רמז, איש לא מבצע פשע מושלם- ממבט ראשון זה נראה כמו תאונת פגע וברח רגילה, אבל משהו הפריע לי בעין, משהו היה לא קשור. לא ידעתי מה זה אבל ידעתי שזה מה שיעזור לי להתקדם. כולם אמרו שאל "לא היה זהיר ושילם על כך" אבל ידעתי שזה לא נכון. זה לא יכל להיות נכון כי אל לא יוצא מהבית לבד בדרך כלל, ובטח לא לכיוון הזה – לכיוון מרכז העיר. זה בדיוק מסוג המקומות שהוא מעדיף לא להתקרב אליהם אלא אם כן אין לו ברירה. הבטתי בו ובכיתי עד שאמרו לי ללכת משם. הסתכלתי עליו במשך כל כך הרבה זמן שהתמונה שלו הייתה חרוטה במוחי- הוא שכב שם דומם, בתוך שלולית דם, באמצע הכביש. רגע אחד.. הבנתי מה היה מוזר! או לא היה..מסביבו לא היו שום סימני גלגלים! אם מכונית דרסה אדם היא בטוח נעצרה באופן חד, ועצירה כזאת חייבת להשאיר סימן שנראה לעין. זה אומר שהמכונית שפגעה עשתה שאת בכוונה, או שזאת לא הייתה בכלל מכונית. כל זה היכה בי ברגע שנכנסתי הביתה, ולפני שהספקתי להגיד "היי" חטוף לאמא שלי יצאתי מהבית בריצה. הגעתי לזירת הפשע תוך פחות משתי דקות. "אדוני השוטר, סליחה," עמדתי מולו מתנשפת ואדומה "קייט? לא אמרנו לך ללכת הביתה? אני חושבת שהסתכלת מספיק על הגופה,"
"לא! אתה לא מבין! אני מצאתי! לא היו סימני בלימה ליד הגופה!" הסברתי לו הכל בנשימה אחת. הוא נראה מבולבל לרגע, אבל אז התעשת ואמר "בואי נלך לבדוק" כמובן שצדקתי. הרי הסתכלתי על האדמה הזאת המשך שלוש וחצי שעות. אחרי שהוא הילך שם כמה פעמים השטר (שמסתבר ששמו פקח ווילסון) אמר לי "אני חושב שעלית פה משהו קייט, אבל מוטב שתלכי הביתה, אנחנו נמשיך מכאן" לא התווכחתי. הייתי מותשת מהיום הזה. אני לא יודעת למה, אבל לא הייתה לי הרגשה רעה. כמובן שהייתי עצובה ובכיתי, אבל לא הרגשתי… רע. אי שם בעומק ליבי נח הספק הזה, שמה הגופה הזאת לא הייתה שייכת לאל. חזרתי הביתה שוב, הפעם נכנסתי ברוגע וחיבקתי את אמא שלי כמה שיותר חזק. היא לחשה באוזני "זה בסדר קייטי, את יכולה ללכת לישון עכשיו" הנהנתי ופניתי לחדרי. נכנסתי לחדר שאני אוהבת כל כך, שקירותיו צבועים בירוק בהיר ומזכירים לי את צבע הדשא באביב. אל החלון שממנו ראו את החשיכה שמאפיינת את הערב, ואת העץ הענק שעליו יושב לא אחר מאשר.. אל?!