שתיקה-פרק 2

"הנה לך, בן." אמרה נינה והביא אתה חטיפי גבינה בתוך קערה עגולה.
בן הרים את מבטו מהמחברת.
"אתה אוכל?" שאלה אותו נינה.
בן תפס בקערה והפך אותה.
"בן?"
אך בן לא הקשיב, הוא היה מרוכז ביצירת מספרים עם החטיף.
"בן, אולי אתה מוכן להניח רגע למספרים האלו?" התחננה נינה.
נינה העיפה מבט במספרים ופערה עניים. "זה-זה המספר של אמא שלי."
פתאום הטלפון שלה צלצל.
היא הסתכלה על המספר המוצג. ענייה נפערו עוד יותר, "זאת אמ-אמא שלי."
נינה העיפה מבט מתוח אל עבר בן, קמה וענתה לטלפון.
בן הביט בנינה במבט עצוב. הוא ידע.
דמעות הציפו את ענייה של נינה, "אני מצטערת, פשוט אבא שלי, הוא נכנס לבית-החולים, התגלה אצלו סרטן." היא אמרה וניגבה את הדמעות מעיינה, "אני חייבת ללכת, אתה תסתדר לבד כמה דקות עד שאביך יגיע?"
בן הנהן.
נינה הסתכלה שוב על בן בפחד.
"אב-אבל, איך?" שאלה נינה את בן.
בן הסתובב ועלה לחדרו.
היא הרימה את הטלפון והתקשרה במהירות.
"הלו? ג'ף?" שאלה אותו.
"כן, אני בסדר, אני אספר לך על זה אחר-כך."
"לא, לא, תקשיב לי-"
"זה בקשר לבן." פלטה במהירות נינה.
הקו השני השתתק.
"יש לו משהו-"
"לא, לא משהו רציני, אבל, הוא- אני כזה הבאתי לו והוא-"
"בסדר, מחר בצהריים, ב'קפה גרג'" קבע נינה וניתקה את השיחה.
פתאום ירד בריצה בן ותפס בידה של נינה והפיל אותה מאחורי הספה.
פתאום נשמע פיצוץ מחריש אוזניים.
נינה המבוהלת הסתתרה מאחורי הספה מהרסיסים.
פתאום היא שמה לב שעל גב הספה היה חרוט מספר כולשהו, מספר שהיא זכרה שבן חרט לני כמה שבועות.
על הספה היה חרוט המספרים:
7:15, 19.6.2012
התאריך והשעה של היום.

ההמשך יבואו…..