שרה ומשפחתה

הלכתי לי מפוחדת…
הולכת בשביל הקוצני…
הקוצים,קורעים קצת,את שמלתי הלבנה.
עברתי את השביל,שמלתי הייתה קרועה.
שערי החום, התעופף באוויר,שערי היה מבולגן.
אבל לא היה לי משנה,הייתי חייבת להשיג את הפרח הזה.
כול כך פחדתי,היה אור בוקר,אבל המקום שהייתי בו,נראה מפחיד כול כך.
דמעות פרצו מעייני,ניגבתי אותם.
אמרתי בליבי,"קדימה שרה את יכולה,את חייבת את הפרח,את חייבת להציל את משפחתך!"
לא ויתרתי,הלכתי והלכתי.
כימעט הגעתי.
ראיתי את הפרח רצתי,כימעט הגעתי.
אבל לא הספקתי.
נפלתי על האדמה,האדמה הייתה שורטת.
היו לי שריטות,ירד לי דם,אבל קמתי,הלכתי,קטפתי את הפרח!
ואז רצתי משם בכול כוחי,כדי שלא יתפסו אותי.
הצלחתי,הגעתי הביתה,כולם שמחו,אני שמחתי כול כך.
משפחתי נצלה,מהקללה שהטילו עלינו.
הצלחתי,אני ממש לא מאמינה שהצלחתי.
הלכתי לישון,שמחה ומאושרת,חשבתי שהכול הפסיק,אבל טעיתי.
שמעתי צרחות מהסלון.
ירדתי מהר למטה,ראיתי את אחי הגדול דין, שיערו החום, ועייניו החומות, נצצו מדמעות.
רצתי עליו,תפסתי אותו,משכתי אותו בכול כוחי.
אבל הרוח הייתה יותר חזקה,ידיו החליקו מידי.
לא הצלחתי,לא הצלחתי להציל אותו,אחי הגדול דין,הוא נחטף.
אני כול כך בכיתי,אימא ירדה לראות מה קרה.
היא ראתה אותי בוכה,סיפרתי לה הכול,והיא גם התחילה לבכות.
המשפחה שלנו לא ניצלה.
פתאום,הרוח, שלקחה את דין, תפסה את אימי.
רציתי לעזור,אך לא הספקתי.
גם היא נלקחה.
ישבתי לי לבדי,מחכה שהיא תתפוס גם אותי.
וזה קרה,הרוח באה ותפסה אותי…