שישי

יש בסיסים בצה"ל שמעניין לשרת בהם, כאלה שכל שבוע יש שם משהו חדש. אתה יכול לפגוש אנשים חדשים, לקבל משימות חדשות או אפילו לנסוע כל יום למקום אחר, אם יש לך מזל. מ.ק. 215 לא היה בסיס כזה. במ.ק. 215 הכל היה קבוע. יכולת לכוון את השעון לפי הלו"ז. ההבדל היחיד בין החורף לקיץ היה החום, וההבדל היחיד בין אוקטובר לנובמבר היה התמונה של דוגמן החודש בלוח השנה של מש"קית הת"ש. המב"ס קרא למ.ק. 215 "אי של יציבות". החיילים פשוט קראו לזה שעמום.
אפילו ההתראות היו משעממות במ.ק. 215. כל יום הייתה שם אותה התראה בדיוק – חטיפת חייל בציר הכניסה לבסיס. מ..ק. 215 שכן (או יותר נכון נתקע) בערך 1000 מ' מהכביש הראשי לשומקום. מהכביש הראשי ועד לש.ג. השתרעה דרך מפותלת, שכל יום היה עובר בה קו 52 של "אגד" שלוש פעמים כדי להוריד ולאסוף חיילים. כל בחיילים במ.ק. 215 הכירו את הציר בע"פ. האגדה אומרת, שההתראה התחילה מתישהו בשנות ה – 80: "ארגוני מחבלים מתכוונים לחטוף חיילים, שינועו על ציר הכניסה לבסיס."
כמו כל הדברים במ.ק. 215, גם ההתראה הזו לא ממש הוסיפה עניין לעסק. גם כשהמב"ס הודיע, שמי שייתפס נע על הציר, יישפט, אף אחד לא הניד עפעף. חלק מזה היה בגלל אווירת השעמום הכללית, אבל חלק גדול היה מפני שאף אחד בין כך לא נע על ציר הכניסה לבסיס.
ב – 29/11/04 השתנה משהו במ.ק. 215.
הכל התחיל כשמישהו ב"אגד" הבין, ש"אגד" יחסכו 1.90 ₪ לשבוע אם בימי שישי קו 52 לא יכנס עד לש.ג. של מ.ק. 215, אלא יעבור רק בכביש הראשי. מעכשיו, אם יצאת מהבסיס בימי שישי, או שחיכית לטרמפ מהש.ג. עד לכביש הראשי או שעברת על פקודת המב"ס. החיילים התמודדו עם הבעיה כמו עם כל פקודה של המב"ס, דהיינו בהתעלמות מוחלטת. היות ורוב החיילים יצאו הביתה ביום חמישי, גם הנושא הזה לא שינה יותר מדי את שגרת השעמום של הבסיס. גם ההחלטה שניידת של משטרה צבאית מבסיס שכן תסייר בסופי שבוע בציר, ותתפוס חיילים סוררים, לא גרמה לפקידת המבצעים להפסיק ללעוס את המסטיק הנצחי שלה.
בד"כ כל זה לא היה מעניין את גדי רובנס. הבעיה הייתה, שגדי ישב מחוץ לש.ג. של מ.ק. 215, והיום היה יום שישי. לא סתם יום שישי, אלא יום שישי ב – 13:00, וקו 52 יעבור עוד 40 דקות בכביש הראשי, ולא יכנס עד לש.ג. לגדי היו איתו שלושה תיקים גדולים, זוג משקפי שמש, חמישה מטבעות של שקל ושתי אפשרויות: לחכות לטרמפ שלא יבוא ולהיתקע בבסיס או ללכת על הציר עד לכביש הראשי.
גדי ישב ליד הש.ג., וחשב על שתי האפשרויות שלו. הציר הורכב באופן גס משלושה קטעים בני כ – 300 מ' כל אחד. הראשון היה מוקף שדה קוצים, השני עבר בתוך מעין חורשת דקלים, והשלישי היה בשטח פתוח. גדי עדיין לא ראה את הניידת של המנייאקים, מה שאמר שהיא עוד אמורה להגיע. הניידת הייתה אמורה להגיע מהכביש הראשי, לרדת בציר, להיכנס לבסיס, לחנות שם בערך 10 דקות, ולהמשיך הלאה. גדי לא היה בדיוק הטיפוס המהיר, וגם היו לו שלושה תיקים שהכבידו עליו, אבל האוטובוס יעבור עוד 30 דקות בדיוק.
גדי הסתכל על הש.ג. האתיופי בתקווה שאיכשהו זה יעזור לו להחליט. הש.ג. הבין מזמן שכל ישראל ערבים זה לזה, אבל ישראל זה לא בדיוק אתיופים. מסיבה זו, השאלה אם גדי ימשיך לחכות או ייקח את הסיכון עניינה אותו בדיוק כמו ההרצאה של רופא הבסיס בנושא כלבת, דהיינו בכלל לא.
גדי נאנח, ומתוך השלמה עם גורלו המר, לקח את התיקים שלו, והחל ללכת בצעדים מהירים על הקטע הראשון של הציר, מוקף ע"י שדה קוצים. הוא הלך מהר, אגלי זיעה נוטפים על מצחו, ויורדים לאט לגבות. השמש הכתה בו ללא רחם, אבל הוא הקפיד להסתכל קדימה כדי לנסות ולראות אם הוא מבחין בניידת. היה ברור לו לגמרי מה יקרה אם יתפסו אותו – ריתוק של 21 יום, בלי שאלות, בלי ערעורים, בלי הקלות. 21 יום במ.ק. 215 היו כמו מאה יום בכל מקום אחר. אף אחד לא נשאר שפוי אחרי כזה דבר.
גדי הגיע לקצה שדה הקוצים, וכמעט שפנה שמאלה לתוך החורשה. בחורשה היה צל, והוא יוכל ללכת מהר יותר. החורשה גם הייתה אמצע הדרך, והוא ירגיש טוב יותר, קרוב יותר לאוטובוס, קרוב יותר הביתה. הבעיה הייתה, שהניידת עדיין לא הגיעה, ולא התחשק לו להיתקע לשוטרים בפרצוף בדיוק כשהוא ייקח את הסיבוב. גדי הרגיש בין הפטיש לסדן. הוא הסתכל בשעון. השעה הייתה 13:10, עוד 30 דקות בדיוק. גדי היה לחוץ, ולחץ גורם לך לראות דברים שלא ראית קודם. הוא כרע לצד הדרך, שלף במהירות את תיק כלי הרחצה שלו, וקרע משם בעצבנות את המראה הקטנה, שהייתה חלק מהתיק. בזהירות, כשהוא מנסה לא להחזיר את אור השמש, הוא החזיק את המראה לפניו, והטה אותה כך שהצליח לראות את התחלת הפיתול בדרך. גדי הרגיש את ליבו פועם כמו תופים בשיר רוק כבד, והנשימות שלו היו כמו אחרי ריצת 2000, אבל הוא המשיך להתקדם לאט לאט בכריעה, ולראות כל פעם קצת יותר מהדרך אחרי הפיתול. אין ניידת. אין קוז'אק. אין כלום.
גדי בלע רוק, שם את המראה הקטנה בכיס, אסף את התיקים, והמשיך ללכת מהר. הצל הקל עליו, וקרבה לאוטובוס עודדה את רוחו. הוא החל לשרוק לעצמו את מארש ההליכה מ"הגשר על נהר קוואי", וחשב על כל הדברים שיעשה בבית. הוא היה צמא, עייף, והרגיש שהוא נמס מחום, אבל הוא היה מאושר. זו הסיבה שמראה אורות הקוז'אק של המשטרה הצבאית היו בשבילו הלם טוטלי.
מתוך אינסטינקט שלא היה מבייש לוחם גולני, גדי זרק את כל שלושת התיקים שלו לצמחיה הסבוכה שבחורשה והעיף את עצמו מאחורי השיחים. הוא נחת במכה מוחצת על הצד, והמותן שלו כאבה בטירוף. הוא נשרט בפנים מכמה ענפים, והזרם שחטף במרפק כאב כאילו היה מדובר בחשמל טהור. עם זאת, הצמחיה הסבוכה בלמה את רוב הנפילה ושום דבר לא כאב כמו 21 ימי ריתוק.
גדי שמע את הניידת מגיעה, וראה דרך הצמחיה את אורות הקוז'אק מסתובבים לאיטם. הוא התאמץ להסדיר את קצב נשימותיו בדיוק כשהניידת נעצרה.
גדי שמע שני קולות של טריקת דלתות ואת העפר והחצץ נרמסים מתחת לנעליים צבאיות.
– "אני אומר לך שהיה שם חייל."
– "טוב, אז הוא התאדה ונעלם באוויר."
– "אני יודע מה ראיתי."
– "מצוין, בוא ותדע מה ראית במזגן בפנים."
הדלתות נטרקות פעמיים. הניידת מתניעה ונוסעת.
גדי התהפך בזהירות על גבו, מקלל את הכאב, והרשה לעצמו לשכב לדקה. הוא העיף מבט בשעון, מתזמן לעצמו עוד 15 דקות עד לאוטובוס. הניידת תיסע עד לבסיס, תישאר שם בערך 5-10 דקות, ואז תצא לכביש הראשי. "הכל יהיה קרוב", חשב גדי, "האוטובוס, הניידת, אבל יש עוד סיכוי". גדי אסף את שלושת התיקים שלו, וויתר על משקפי השמש שלו שנעלמו אי שם בסבך.חורק את שיניו כנגד הכאב, הוא קם והחל ללכת במהירות האפשרית את החלק האחרון של החורשה.
בסוף החורשה גדי כבר התנשם כמו בסוף בוחן בר-אור. הוא מעולם לא היה אתלט, ורק המחשבה על ריצה גרמה לו לבחילה, ועוד בחום ועם שלושה תיקים. הוא מצמץ כנגד השמש כשהוא מסתכל על החלק האחרון של הדרך עד לכביש הראשי. הניידת הייתה אמורה להגיע עוד מעט, וכל הכביש היה בשדה פתוח. לא עוד פעלולי קפיצות ומחבואים. ליד תחנת האוטובוס חנתה מסחרית עם מכסה מנוע פתוח, שתוכל להעניק לו עוד כמה שניות של מחבוא מהמם-צדיקים.
גדי התחיל לרוץ.
חם. חם מדי.
הרצועות של התיקים קורעות את הכתפיים.
הלב דופק כמו רכבת
200 מ'
כל צעד נראה סיוט.
הרגליים כואבות. אין ברירה.
הזיעה מגיעה כבר לעיניים. אין זמן לעצור.
100 מ'
הכאבים בצד כמו סכינים.
זה הרעש של הניידת במרחק ? אין זמן למראות.
הייאוש מתחיל לפעפע.
זה לא יעבוד.
50 מ'
הרעש של הניידת קרוב יותר.
מאמץ אחרון.
אין אף אחד מסביב.
זה יהיה בסדר. רק עוד קצת.
20 מ'
מבט קצר אחורה – הפגוש הקדמי של הניידת בעיקול.
עוד חמישה צעדים גדולים.
הם לא יראו אותך בכזה מרחק.
זה יצליח !
הדלת של המסחרית נפתחת.
ארבע זרועות ארוכות של מחבלים מושכות את גדי והתיקים פנימה.
המסחרית נוסעת.
קו 52 האחרון לא עוצר היות ואין אף אחד בתחנה.
הניידת עוצרת. הנהג מאותת לפניה ימינה, ומדליק סיגריה. העשן מיתמר בעצלתיים.
– "רואה, אמרתי לך שלא היה שום חייל."