שדה של גרביים- פרק 1

אני לא יודעת אם אתם מכירים את התחושה הזאת, שיש משהו שאת כל כך רוצה. והוא נמצא כזה קרוב. את כמעט נוגעת בו. את כמהה. את משתוקקת. אבל את לא באמת יכולה לגעת, כי הוא שייך למישהו אחר… אני מכירה את התחושה הזאת. מכירה אולי יותר מידי טוב.

זה תמיד היה אחותי, אני וגרג. אבא ואמא התלוו אלינו מהצד. אבל אנחנו היינו כאלה בלתי נפרדים. שעות היינו משחקים ביחד, כל הקירות בבית התמלאו בציורים שלנו ואבא ואמא שוב פעם קראו לביל מהרחוב למעלה לצבוע את הבית. גרג תמיד היה בוכה כשביל היה מגיע, הוא שנא שצובעים לו את היצירות במברשת…
אחרי גרג, אחי הקטן, הייתה אלי. אלי הייתה כל עולמי. אני חושבת שעוד ביום שנולדתי ואלי הציצה אלי מהעגלה עם העיניים הירוקות והענקיות שלה, התאהבתי בה. אמא תמיד הייתה מספרת שהפעם הראשונה שצחקתי, צחקתי לאלי. אלי, אחותי הגדולה. לא היה שום דבר בעולם שעמד בפניה. אני זוכרת את עצמי שעות מסתכלת עליה. מתבוננת. בוחנת כל צעד. היא הייתה יותר ממושלמת. כשעליתי לכיתה א, אלי הייתה בכיתה ד'. אני זוכרת את היום הראשון בבית ספר. לא היתה ילדה בכל הכיתה שחייכה כמוני באותו יום… נכנסתי עם אלי לבית ספר יד ביד, הרגשתי כמו מלכה. הסתכלתי על כל הילדים מסתכלים עלינו עוברות ביחד במסדרון, לרגע לא חשבתי שמישהו מסתכל עלי. היא הייתה כזאת מושלמת ואי היה אפשר שלא להסתכל עליה.

היום אני בת חמש עשרה והחיים שלי דפוקים. דפוקים רצח. אני מזהה את אותות גיל ההתבגרות חלים עלי. לא כיף לי להרגיש את זה. גם לא כל כך בא לי לגדול. אהבתי לחיות עם עצמי, תמימה. עכשיו אני כבר לא. ואני לא אוהבת את זה. הכל מרגיש הרבה יותר דרמטי בגיל הזה ואני שונאת דרמה. אני גם שונאת את החיים שלי, מהצד. המשקיפה. שום דבר לא קורה לי. אני פשוט יושבת וצופה באנשים אחרים חיים את החיים שלהם, לפעמים אני יטען שהמורה מוזרה, אבל תמיד אני יטען בצורה שאני לא יכולה.
כל החיים שלנו השתנו. כלומר הם לא השתנו בכלל, הם כאלה בנאלים בעצם וקצת מתפוררים. גרג קטן ממני רק בשנה אחת. עכשיו הוא בן ארבע עשרה, חושב שזה הופך אותו לגבר. אני שונאת את החברים שלו, הם מדברים כל כך בקול ומשום מה הם רובצים מרבית היום רק אצלנו בבית, שמים שירים שאני לא מספיקה לקלוט אפילו מילה אחת מהם, יותר מידי בקול ומשחקים שעות במשחקי וידאו. ולי, אחים שלי לא כל כך שמים לב, אין עם מי להיות.
זה תמיד היה אני והם עכשיו זה אני עם עצמי ואני לא מספיקה לעצמי, אני מניחה שאף אחד לא מספיק לעצמו, אחרת לא הייתה סיבה שנבראנו מיליונים. אלי פורחת. אלי לא בבית בכלל. ארון הגינסים הארוכים שלה נזרק לפני חצי שנה לאשפה וכולו התמלא בשמלות מיני קצרות. היא כל כך יפה בהם וסקסית. השיער השאטני המושלם שלה יושב על כל שמלה בצורה מושלמת. לפעמים אני בוהה בה ומרגישה כמו אחד הבנים בשכבה, היא נראית לא אמיתית, שמימית מישהו, והולך לה טוב עם הבנים. הולך לה טוב מאד. נראה לי כל יום דופק כאן מישהו אחר בדלת, אני לא שמה לב, תאמת, כי היא יוצאת כל כך מהר מהבית וסוגרת אחריה את הדלת, כך שאני בקושי יכולה לזהות את הפנים של הגבר שהיא יוצאת איתו. הלוואי וגם עלי היו הבנים מסתכלים כמו שהם מסתכלים עליה. לא נראה לי שיש סיכוי. יותר נכון, אני בטוחה שאין סיכוי. הגבר היחידי שאי פעם דיבר איתי בבית ספר זה המורה שלי להיסטוריה, וגם זה היה מתי שהוא צעק עלי שהפלתי לו את הספר מהשולחן. אמא שלי תמיד אומרת שאני יפה. אבל כשאני פותחת את הדלת של החדר של אלי ומסתכלת במראה, אני פשוט לא מאמינה לה. לכן גם לא תליתי מראה בחדר. אני לא סובלת להסתכל על עצמי במראה. אני חושבת שאני נראית מחריד. כשאני מסתכלת במראה אני סוג של מבינה למה. למה אף אחד לא רוצה לדבר איתי.
…
"את באה גבי?"
אלי נכנסה אל החדר כמו רוח סערה.
"נו גבי? תכננו את זה כבר שבועיים! אני הלכתי לקנות לך משהו."
"אלי, אני חשבתי על זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם… אני לא רו"
"פשא פא אפ אפ אפ! תסתמי את הפה. קחי מפתח תזרקי לים. את באה. זאת לא הייתה שאלה. זאת עובדה"
"את יודעת שאני לא סובלת מסיבות. למה בכח?" היא שואלת בשקט.
"את בחיים לא היית במסיבה מאיפה את יודעת שאת לא אוהבת? " אלי שואלת אותה בכנות.
"מסיבות זה לאנשים יפים כמוך. לא למכוערות כמוני." היא עונה לה עם מעט חיוך על הפנים.
"איך את מדברת גבי?" אלי מתחלחלת ומתקרבת אל המיטה שלה.
"יופי זה מהבפנים של הבן אדם. ואת כזאת יפה גם מבחוץ וגם מבפנים! מי הכניס לך את השטות הזאת לראש??? מי אמר לאחותי שהיא מכוערת ואני אלך להרביץ לו מכות?"
"אף אחד לא אמר, אלי. אני פשוט הסתכלתי במראה" גבריאל אולי קצת התגעגעה לרגעים האלה. היא לא צריכה את המסיבות האלה היא צריכה את אחותה.
"תקשיבי גבי, אני ממש רואה שאת זקוקה לטיפול רציני בנוגע לשטויות שהכניסו לך לראש, אבל היום אין לנו זמן אנחנו חייבות להתחיל להתארגן למסיבה…"
"אלי זה עשר בבוקר!" עכשיו זה תורה של גבי להתחלחל "מה נסגר איתך??"
"אני יודעת מה השעה גבי! הלוו! אבל יש כאן עבודה יסודית. זה גם אני וגם את זה לוקח כפול זמן… דא?"
גבריאל צוחקת קצת
"אלי אני התכוונתי לזה ברצינות. אני החלטתי החלטה שאני ממש שלמה איתה. אני לא רוצה לבוא למסיבה"
אלי מכווצת את העיניים שלה "גבי, עכשיו זה ברצינות. אני כבר למעלה מחודש מחכה ליום הזה איתך. אני קניתי לך שמלה ואת הולכת להיות מושלמת. חוץ מיזה שאני ממש רוצה שתכירי את החבר שלי…"
"את החבר שלך?!" גבי המומה, היא קצת צעקה את זה בקול מידי ואלי סתמה לה את הפה שחס וחלילה אבא לא ישמע… "חשבתי שכל הבנים שאת יוצאת איתם זה לפרוייקט שלך"
"חשבתי שכל הבנים שאת יוצאת איתם זה לפרוייקט שלך …" לאלי בא להחטיף לה איזה סתירה מצלצלת שתתעורר כבר על החיים שלה "שום בנים ושום פרוייקט. זה מישהו אחד. מישהו ממש מיוחד. גבי, אני מאוהבת ואין לי, באמת, אף אחד בעולם לספר לו את זה… אני מתה כבר שתכירי אותו ושנוכל לרכל עליו בלילה. גבי!!! אני פאקינג מאוהבת!"
גבי מסתכלת לה על הלבן שנוצץ בעיניים "דיי אני לא מאמינה לך. איך קוראים לו?"
"איך קוראים לו? אין לו שם. את באה לפגוש אותו והוא יגיד לך" אלי קמה בקפיצה מהמיטה שלה "אני הולכת להביא לך פינצטה. צריך למרוט את שערות גבותייך!"
"לא אלי, לא! שום סיכוי! את לא נוגעת לי בגבות." יש לה צמרמורת בגב שהיא חושבת על זה. אבל מה כל זה משנה עכשיו? אלי מאוהבת…

ואז באותו לילה, פגשתי את מאט. מאט היה חלומה של כל בחורה בעולם. עיניים קטנות יפות בצבע ירוק כהה, גוף יפה מרשים כזה… אני לא יודעת לתאר את זה… זה גם נראה לי קצת מגוחך לנסות. בשניה שהסתכלתי עליו הבנתי מה מצאה בו אחותי. הם התנשקו ככה מול פני הנבוכות, והוא באמת היה כל כך נחמד אלי.
"אלי מספרת עליך המון"
"באמת?" אני קצת התפלאתי. לא חשבתי שהיא מוצאת מקום לספר למישהו על אחותה.
"כן. היא מאד אוהבת אותך. היא אפילו אמרה לי שאם אני ואת לא נסתדר טוב ביחד אז היא תפרד ממני."
"מה??" גבריאל הייתה בשוק.
"כן, כן" הוא הנהן בראשו וצחק צחוק חמוד כזה "אבל אני בטוח שזה לא יקרה. את מתוקה מידי כדי שלא נסתדר ביחד, אה?" הוא עשה לה חצי דחיפה עם המרפק שלו והיא כל כך נבהלה שהיא דחפה את עצמה במהירות כמה צעדים אחורה.
"מה את נבהלת גבי? מאט סתם מנסה להיות נחמד" הסבירה לה אלי.
היא ניסתה לחייך אליו. קצת הבהיל אותה להסתכל לו בעיניים. זה הרגיש כל כך מוזר להיות קרובה כל כך לגבר. הוא הריח כל כך טוב. והחיוך שלו היה כזה יפה… מאותו הרגע הוא נהפך להיות למשהו הקרוב הזה, שאף פעם לא יוכל להיות שלך.

האמת היא שבאותו רגע היא גם לא רצתה שהוא יהיה שלה. כזו יפה הייתה האהבה של מאט ואלי. יפה כמעט כמו כל אהבה ראשונה, אפילו קצת יותר.
גבריאל שמחה בשביל אלי. ברור שהיא שמחה. מגיע לאלי מישהו חמוד כמו מאט, שיתייחס אליה יפה, שיכבד אותה. שיאהב. כזה היה מאט וכזה היא רצתה בשביל אלי.
אמא שלה נכנסת אל החדר "גבי, את בסדר?"
"כן. למה לא?" היא עונה לה תשובה בנאלית
"אני לא יודעת. לא דיברנו הרבה זמן. איך בבית ספר?" אמא שלה מתיישבת על אחד הכיסאות ליד השולחן כתיבה.
"אמא הכל בסדר. באמת"
"נו. עכשיו אני יודעת בוודאות שאת לא בסדר!" צוהלת אמא שלה בקול.
"מה בוודאות? אמרתי לך שאני בסדר" גבי מתחילה להתעצבן.
"תמיד כשאת עונה תשובות כאלה זה אומר שאת עצבנית…" אמא שלה מתקרבת אליה ומלטפת לה את הלחי "את רוצה אולי לשתף אותי?"
גבי חושבת. היא לא בטוחה אם זה קשור לשתף את אמא או לא. הרבה פעמים יצא לה שהיא פלטה לאמא משהו, בדכ זה לא נגמר כל כך בטוב.
"אמא באמת, אני סתם עייפה וזה…"
"גבי ספרי לאמא מה קורה!" אמא שלה עומדת על כך בתקיפות הפעם.
"אמא באמת, זה משהו קצת אישי… לא נעים לי לפתוח את זה" היא מחליטה שהיא רוצה שאמא תעזוב אותה.
אמא שלה מתרחקת קצת, גבי מקווה שהיא לא נעלבה, היא מסתכלת אליה עם העיניים היפות שלה, העיניים שאלי קיבלה, אומרת: "זה שלך ילדה שלי. את תבחרי אם את רוצה לשתף או לא, אני רק יגיד לך שאני ואבא פה בשבילך תמיד. יפה שלנו"
"את באמת חושבת ככה?" היא מרימה אליה את העיניים שלה
"חושבת מה?" אמא מתבלבלת.
"שאני יפה…?"
"גבריאל! ילדה שלי! את היפה בנשים! יופי זה משהו שנובע מהבפנים של הבן אדם החוצה. כשהנשמה יפה היופי נראה לעיני כל, ולך יש נשמה מיוחדת. אני מסתכלת לך לפעמים בעיניים אומרת לעצמי 'איך ילדתי ילדה יפה כזאת? אצילית כזאת?' את כל כולך נסיכה, וברגע שתקלטי את זה ותהיי שלמה עם מי שאת היופי שלך רק יגדל ויגדל. יהיה לך יופי של אנשים ששלמים עם עצמם. שבטוחים במי שהם. במה שהם. יופי כזה משדר נינוחות ורוגע זה יופי שאין אדם בעולם שלא נמשך אליו ואין אדם בעולם שיותר מתאים לו ממך להחזיק ביופי כזה" היא בולעת כל מילה שלה. לא רוצה לפספס "אין אדם שמתאים לו יותר ממך להחזיק ביופי כזה, דווקא בגלל שאת כזו עמוקה וחושבת כל הזמן. קחי את זה ותנווטי אותך לכיוונים האלה. לכיוונים השלמים. לדקות בהם את מרגישה באמת מאושרת שנולדת בתוך הגוף שלך עם הכישרונות והתכונות האלה והאלה" אמא מלטפת לה את הלחי ומתקופפת לחבק אותה. "יפה שלי, תראי איך גדלת את עוד מעט כבר אישה… אויש, אין לך מושג כמה זה יפה ומרגש לראות את הגוזלים הקטנים שלך גדלים"
אמוש יוצאת מהחדר. היא לא שוכחת לרגע לאסוף את הגרביים שגבי השאירה על הרצפה ולזרוק לה אותם על הפרצוף "מתי תלמדי כבר את הדרך למכונת כביסה?! ילדה בת ארבע עשרה! אלוהים ישמור!"
גבי צוחקת. הרגעים האלה מזכירים לה למה היא אוהבת את אמא, היא אוספת את הגרביים של עצמה ומתרוממת לאט מהמיטה, כן היא תלך לזרוק את הגרביים חמש שניות ותחזור לעשות לעצמה סדר בראש…