תנכית – פרק 1

כשפקחה ליבי את עינייה לצלצול הזוועתי של השעון המעורר היא צווחה במיטתה כשעוד חשה בנוצות השחורות קוברות אותה. אותן נוצות שחורות שראתה בסיוט שעוד רדף אותה גם לאחר כל הטיפולים שעברה בשבועות האחרונים, כל הפסיכלוגים שביקרה אצלהם. היא חשה עוד בשיערות הרכות והדביקות מדם של הנוצות וכשהביטה אל מתחת למיטתה כבר לא הופתעה לגלות שהנוצות באמת שם. בפעם הראשונה שזה קרה רצה בצחות לחדר של ההורים שלה כפי שנהגה לעשות כשהייתה ילדה קטנה, הם הגיעו איתה לחדר והביא גילתה מיטה וריצפה ריקים לגמרי.
אז הבינה שהמוח שלה משחק בה. ושאין לה כוח למשחקים האילו.
מאז ביקרה אצל רופאים פסיכיאטרים ופסיכולוגים ולקחה כדורים נגד הזיות על בסיס קבוע, לא שמשהו מזה עזר לה בכלל.
העובדה שעדיין ראתה את הנוצות אמנם הייתה כבר מוכרת לאחר ארבעה חודשים, אך התחושה שהייתה מחלחלת עד כאב בכל פעם מחדש. הריצפה הייתה מכוסה בהן כמו שטיח צפוץ.
היא קמה ממיטתה במהירות ונכנסה למקלחת שהייתה ממול לחדרה כדי להוריד את כל הזיעה שנדבקה לעורה במהלך הלילה.
תחת זרם המים היא כמעט והצליחה להירגע באמת. המים החמימים גרמו לה לתחושה ישנונית ונעימה עוד יותר משהכדורי שינה גרמו באופן מלאכותי. שינה הייתה דבר מבורך מבחינתה כל עוד הייתה נטולת חלומות, ולזה זכתהרק לעיתים רחוקות כרגע.
היא ידעה שלחלומות הייתה משמעות סויימת, הייתה לה תחושה שברגע שתגלה מה היא המשמעות אולי כל זה יפסיק, אולי היקום רוצה לשלוח לה מסר.
"ליבי את יוצאת? אנחנו כבר צריכות ללכת." היא שמעה את קולה של אחותה התאומה איה.
"כבר איה." ליבי סגרה את זרם המים והתנגבה ובלעה את הכדורים נגד ההזיות. היא התלבשה ויצאה לסלון. "את באה?" שאלה את איה ומהרה לצאת מהבית לפני שאימם תספיק לדבר איתה. האמא הייתה גרועה עוד יותר מהחפירות של איה, שתיהן לא עזבו אותה לרגע וכנראה הרגישו שהן חייבות להגן עלייה עכשיו כאילו הייתה איזה פרח שברירי שחייבים לטפח אותה בחום ואהבה, ומהם זה היה, טוב, פשוט לחנוק אותה באהבת יתר.
"למה את לא מחכה?" שאלה אותה איה שהגיעה מאחוריה. הן היו תאומות זהות, אך המראה שלהן היה שונה לגמרי. בעוד איה מטפחת את עצמה ודואגת להחליק את שיערה אחת לחצי שנה בהחלקה יפנית ודואגת להתלבש באופן אלגנטי הייתה ליבי מפזרת את תלתליה הטבעיים מבלי לסרק אותם ולבשה בגדים פשוטים, היא פשוט לקחה אותם מהארון בכל בוקר מבלי לבחור אותם ולבדוק האם הם מתאימים זה לזה או האם מחמיאים לה. לפני שכל הסיוטים וההזיות התחילו היא הייתה מטפחת את עצמה, אך כבר לא מצאה בזה עניין.
היא ספק צעדה ספק רצה לבית הספר. "ליבי, מה קרה?" קראה איה מאחוריה כשניסתה להשיג אותה. "שמעתי אותך צורחת בלילה, שוב היו לך סיוטים?"
במקום לענות ליבי המשיכה ללכת בשתיקה. לא היה לה כוח לחפירות של אחותה.
ליבי הרגישה משהו צונח ברכות על ראשה. זו הייתה נוצה שחורה. היא הרימה את ראשה למעלה בעוד המחשבה זה לא קורה לי, זה לא קורה לי עוברת בראשה.
אלפי נוצות צנחו עלייה מהשמיים, הן היו ספוגות בדם שחור, הריח היה מתכתי וחד על שכמעט הרגישה אותו על לשונה כמטבע ישן. היא עצמה את עינייה בחוזקה, מקווה שהכל יעלם. חוזרת על המשפטים שהפסיכולוג שלה אמר לה לחזור עליהם כל פעם שהתקף של הזיה קורה.
זה רק בראש שלי. שום דבר מזה לא אמיתי, זה לא אמיתי.
היא חזרה על המשפטים האילו שוב ושוב ונשמה עמוק. כשפקחה את עינייה הנוצות עדיין היו שם, הן המשיכו לצנוח מטה מטה מהשמים בעדינות וברכות מוגזמת.
"ליבי? ליבי!" היא שמעה במעומעם את קולה של אחותה קורא לה. "ליבי את בסדר? את שומעת אותי?"
חול התחיל להסתחרר לרגלייה והגיע בכמויות משום מקום. נשימותיה של ליבי הפכו לכבדות כשכפות רגלייה נקברו בחול. ארבעה דמויות נגלו לנגד עינייה ממרחק קצר. לשתיים מהן היו כנפיים ענקיות ולבנות, לבן טהור ובוהק. הם היו לבושים בצורה כל כך מיושנת שהיא נראתה כמעט תנ"כית. נטולות הכנפיים היו נשים שנראו בנות עשרים, הן היו גרסה מבוגרת של ליבי ואחותה איה. הן לקחו את ידיהם של בעלי המלאכים וריחפו לשמיים. ראייתה של ליבי החלה להתערפל עד שהשמיים היו לרגלייה והחול והנוצות הציפו אותה.
ומאז הכל הפך לשחור.