רחוב תום 69

עלה נפל בין מעט העלים הקודמים שנפלו, לאחר שמנקה כלשהו ניקה את האזור, קודם לכן. העלה עוד היה מעט ירוק והיה נראה שהוא נפל לפני הזמן. מטרים ספורים ממנו שכבו, על הדשה הקריר והמלטף, שני האוהבים הנצחיים, שכל מה שרצו היה אחד את השנייה. הם החזיקו ידיים ורצו ברגע זה לא להיגמר לעולם, שישארו אחד בידיו של השני, מחובקים ואוהבים, צוחקים ונרגשים, רועדים אך שמחים.
הזכר שביניהם נישק לה על מצחהּ ולחש שעליו ללכת, שבקרוב יחזור, שרק תחכה לצלצולו, וזה קם והתהלך אל עבר מכוניתו, בעוד פניו עוד מסתכלות בחיוך אל עבר אהובתו המתיישבת באיטיות, כשהמבטים ביניהם נפגשים וכל העוברים מרגישים באהבתם הטהורה, אך כשהזכר נכנס למכונית ואהובתו אינה יכולה יותר לראות פניו, דמעה זולגת בפניו, החיוך נעלם וכעת פניו עצובות.
הוא המשיך לנסוע כעשרה קילומטרים, עד שהגיע לבתים מעט מוזנחים, של אנשים נזקקים לעזרה, אך לשם היו פניו. הוא יצא מהמכונית ונכנס לבניין בעל שתי קומות, שצבעו כבר התקלף ורסיסים נשארו. כשמכניס הזכר את ידו אל כיס מכנסי הבוקרים שלו בחיפוש אחר המפתחות לדלת שמולו, הוא מוציא ביחד עם המפתחות פתק שעליו רשום בכתב מודפס, "שכונת תום 69". הזכר ידע ששם ימצא דבר חשוב.
לאחר שנכנס במהירות לדירה, מבולבל כלא מכיר את הדירה, החל לחפש בכל המגירות שבסלון הקט אחר דבר מה בגודל כף ידו, אך לא מצא זאת במהירות. לבסוף, לאחר שבילגן את כל הסלון ורוב החפצים היו הפוכים, נכנס לשירותים והחל לחפש שם. הוא חיפש באחת הארונות, ארון התרופות. התרופות מצאו עצמם זרוקות על הרצפה ואז מצא הזכר את אשר חיפש, אך גם מישהו אחר מצא זאת, ביחד איתו: היה שוטר מצידו עם אקדח, בדיוק כמו זה שהזכר מצא, רק שהאקדח של השוטר היה בידיו של השוטר.
"תרים את ידייך!" צעק השוטר השמן וזעם היה בפניו, אך גם מעט פחד. הזכר לא אמר דבר והוא הרים את ידיו, אך הם עדיין היו קרובות אל עבר האקדח שבארון. "תביא לי את זה!" צעק השוטר והצביע עם מבטו אל עבר האקדח. הזכר לקח בקצב אצבעותיו את האקדח, אך כשהזכר בא להושיט את האקדח אל עבר השוטר, האקדח נפל ברשלנות מידיו כשהשוטר נבהל. הזכר במהירות התכופף, תפס באקדח, כיוון, הידק וירה.
קול האקדח נשמע מרחוק, אך לזכר זה לא הפריע – כבר היה רגיל הוא לשמיעת אקדחים יורים. השוטר כבר היה על הרצפה, מדמם וחסר הכרה בעוד שהזכר יוצא מן החדר וקופץ במהירות אל המסדרון. הוא רץ אל עבר הכניסה של הבניין, כשהאקדח על חגורתו, מוסתרת בעזרת החולצה. הזכר עקף את מכוניתו ונכנס אלייה, כשמניע את המכונית ומתכונן לנסוע אל "שכונת תום 69".
השמש כבר שקעה והפסים האירו את הרחובות הריקים מאדם, בעוד מכוניות מועטות באופק. הזכר הפעיל את נווט המכונית וזה הראה לו כיצד להגיע אל השכונה. במשך דקות מספר נסע ברוגע הזכר כשמפעיל את הרדיו ושומע כי מצאו את השוטר אשר הרג ושאף אחד לא יודע מי הרג בשל חוסר בעדיי ראייה. לזכר עובדה זאת לא הפריעה מפניה שבמשך כל הזמן ההוא, הוא לבש כפפות ולא ימצאו את טביעות האצבע שלו.
במהירות המראה של הסביבה התהפך על קנקנו והסביבה החדשה הייתה שכונת פאר, יפה במיוחד עם הבתים צבועים כהלכה. הזכר מצא את הבית והוא יצא מן המכונית, בכוונה להיכנס אל תוך הדירה המפוארת. הוא דפק פעמיים על הדלת וזאת נפתחה באיטיות כשרק עיניים מסתכלות במרחב הצר שנפתח.
"שלוש, חמש, שבע, אחת." אמר הזכר את הקוד אשר גילה זמן קצר קודם לכן, והדלת נסגרה. כאשר נפתחה מחדש, לאחר כחמש שניות, נפתחה לרווחה והזכר הוציא במהירות את אקדחו. האקדח כוון אל עבר זה שפתח את הדלת והוא הרים את ידיו.
"אף.בי.אי." אמר הזכר ונכנס במהירות אל תוך החדר, דרך הדלת, אותה סגר ביחד עם רגליו. "תתחיל לשפוך, לפני שאני אשפוך את דמך, מנוול."
"א-אני לא עשיתי דבר!" שיקר נער-הדלת. תשובות שהזכר לא אהב, הוא הרג. שוב, צליל האקדח הרם לא פער בזכר בעיה, אך בעיני האנשים הסובבים – כן. אנשים רבים החלו נכנס אל עבר המסדרון, ובכולם ירה הזכר.
"יש לי את מה שאתה רוצה." שמע הזכר קול של אדם בשנותיו האחרונות מבעד לאחת הדלתות, אבל רק לאחר שהאנשים הפסיקו לצאת, הזכר הפסיק לירות. "יש לי את זה. את הכסף."
"ולי את הסחורה." אמר הזכר.
מבעד אחת הדלתות יצאה מזוודה. הזכר התקרב באיטיות, בלי פחד, ולקח את המזוודה. הוא הסתכל אל עבר האדם הזקן שעל כיסא הגלגלים.
"נו?" האיץ הזקן את קבלת הסחורה.
הזכר זרק את האקדח אל עבר הזקן והלך פוסע אל עבר הדלת, לצאת מן הבניין, כששומע את הזקן קורא לו. הזכר חזר אל עבר החדר והסתכל אל עבר הזקן בעיניים. הזקן זרק אל ידיו של הזכר ערימת שטרות נוספת. "בונוס." אמר הזקן והזכר חייך. זה יצא מהחדר וחזר אל אהובתו.
בעתיד הלא רחוק תתפוס אותו המשטרה, בגלל ה"בונוס", שעליו הייתה מושתלת מכונת ריגול.