"רק ילדים" – פרק 1

הכל התחיל באותו היום האפל ההוא, הגשום, מלא העננים.
אני מודה, לפעמים דברים הם לגמרי לא כמו שהם נראים.
לפני שבוחרים בדרך מסוימת, צריך לחשוב מה יקרה אם תשנו משהו, לפעמים שינוי הכי קטן, יכול להשפיע על הגורל שלכם בגדול.
הן לטוב, והן לרע.
אז כמה דקות לפני ההפסקה השנייה בבית ספרנו, כאשר אצלנו התנהל שיעור אנגלית, נשמעו יריות חזקות.
הרעש היה מבהיל, הסתכלנו אל מבעד לחלון, כמה מורים הגיעו לשם בפאניקה.
אי היה אפשר להתעלם מן גופת השומר נוטפת הדם שהשתרעה על המדרכה, ליד השער כאשר בבטנו פצע גדול וטרי.
ההיסטריה הייתה נוראה, כולנו היינו חיוורים כסיד.
בית הספר הזמין משטרה ואמבולנס, על פי מה שנודע לנו, השומר במצב אנוש בבית החולים.
אז המורים השאירו אותנו בכיתה עד תום יום הלימודים, שבו שחררו אותנו מהשער האחורי של בית הספר.
ניידות רבות היו שם, בשער הקדמי, והמון שוטרים, המון שוטרים.
ג'ייק, דילן, האנה ואשלי הם החברים הכי טובים שלי.
שמי ניקול, אנחנו בכיתה ט', כולנו באזור גיל ה- 15.
ג'ייק ו-דילן הם הבנים שבחבורה, האנה, אשלי ואני – הבנות.
דילן ממש חמוד, יש לו שיער שתני בהיר (קצר אך לא קצוץ), ועיניי דבש.
ג'ייק הוא החכם שבחבורה, יש לו עיניים כחולות ושיער חום.
הבטנו בשוטרים החוקרים את "זירת הפשע", ואז, הם הכניסו את לורה, המורה האהובה עלינו, לניידת.
היא המורה שלנו להיסטוריה, היא מפיחה חיים במקצוע, וכל התלמידים אוהבים להקשיב לסיפוריה ופשוט נהנים ללמוד היסטוריה – רק בזכותה.
התקרבנו אל המקום, "מה אתם עושים?! למה לקחתם את לורה?!" שאלה האנה מודאגת.
"תתרחקו מכאן ילדים, לורה חשודה ברצח, אנחנו לוקחים אותה לחקירה." אמר השוטר.
"מה?!" אמרנו כולנו בבת אחת מבוהלים.
הבטנו זה על זה, "היא לא אשמה! זה לא ייתכן!" קראה אשלי.
"תנו לנו לעבוד." קרא שוטר אחר.
התקרבנו אל הניידת, הבטנו בלורה, היא בכתה.
"אל תבכי, לורה." אמרתי לה מבעד לחלון.
לורה נגבה את דמעותיה, "איך אפשר? כולם חושבים שאני פושעת." היא אמרה בקול רועד.
"אנחנו לא חושבים כך." אמר לה דילן.
לורה המשיכה לבכות, פנינו אל השוטרים: "לורה לא אשמה, אנחנו נוכיח לכם! נמצא את הרוצח האמיתי." אמרה האנה מאירת תיקווה.
"אתם לא, המשטרה יודעת מה היא עושה, ואחרי הכל, אתם רק ילדים." אמר השוטר.
המשפט הזה, "רק ילדים" הדהד בראשי.
אנחנו נוכיח להם, שחבורה המונה 5 נערים כן יכולה להשפיע.
לורה תצא מהכלא, אני בטוחה.
"אז… מה עכשיו?" שאלה אשלי תוהה.
אז ג'ייק הצביע לכיוון מסוים ואמר: "אני מניח ששם.".
הוא הצביע על קליע שנפל על הרצפה.
אין סיכוי שזו לורה, כי ע"פ מיקום הקליע, הרוצח התקרב אל השער מבחוץ.
זאת אומרת, שאף אחד מבית הספר אינו חשוד בכך.
רצנו במהלך השביל, הגענו לחלק החולי, שעליו הרוצח השאיר עקבות.
צילמנו את העקבה של הסוליה, היה כתוב במרכז 43, מידת הנעל.
"משהו כאן לא מסתדר לי…" מלמל ג'ייק.
הבטנו כולנו עליו, "מה קרה? מה לא מסתדר?" שאלנו.
"ככל שאנחנו מרחיקים לכת, אנו מתקרבים אל המקום ממנו הרוצח הגיע, אבל תראו! העקבות מתחילות רק מהאמצע של החלק החולי, זאת אומרת שהוא הגיע ממקום מסוים לאמצע.
זה בלתי אפשרי לומר שהוא קפץ, המרחק הוא רב, ואם הוא היה קופץ, העקבות הראשונות שהיה עושה היו אמורות להיות עמוקות יותר מהאחרות.
אבל כולן בערך באותו העומק, האפשרות השנייה היא שהוא פשוט עף לכאן – ובני אדם לא יכולים לעוף, על פי מה שאני יודע…" סיפר ג'ייק, הוא צודק, אם כך… אז… מה למעשה קרה?