"רק ילדים" – פרק 3

סיפרנו את זה גם לאשלי, האנה ו-דילן, החלטנו לשמור את הסיגריה אבל אז… נזרק לעברנו מטוס נייר ובו כתוב משהו, משהו מטריד ומשונה:
"ילדים, אם תמשיכו לחפש אחריי, אבוא גם אליכם.".
קפאנו במקומנו והבטנו אחד בשני, מפוחדים לגמרי.

לאחר מכן נשלח פתק נוסף:
"אז בואו נשחק תופסת במקום מחבואים.".
זה גם היה פתק משונה ומטריד, אבל אז שני בנים בני 10 התקרבו, לקחו מאיתנו את הפתקים ואמרו: "זה בשבילנו, לא בשבילכם.".
שמחנו לתת להם את הפתק ההוא ונשמנו לרווחה.
בשעות אחר הצהריים דילן בא אליי ועזרתי לו להתכונן למבחן… בהתחלה זה לא הלך כל כך טוב, כל המספרים נראו לו משונים ומסובכים.
"יש לי רעיון." אמרתי לו, "אל תסתכל על מתמטיקה כעל עינויי, תחשוב שזה משחק.".
"משחק משעמם ביותר, אם יורשה לי לומר." אמר דילן מיואש מעצמו.
הנדתי בראשי לשלילה, "בוא נתחיל בפרק קל יותר – סטטיסטיקה." אמרתי והסברתי: "כל שעליך לעשות זה לבדוק שכיחויות של דברים מסוימים.".
"וזה נקרא 'קל'?" שאל דילן ובגוון קולו הבנתי שהוא מעט מבוהל.
חייכתי אליו, "אז נתחיל בהסתברות, אני חושבת שזה יקל עלייך." אמרתי לו.
הוא תהה, "תזכירי לי מה זה 'הסתברות'?…" שאל.
תלשתי פיסת נייר מהמחברת וקרעתי אותה ל- 8 קרעים קטנים.
על 3 קרעים כתבתי "צהוב", על 2 קרעים כתבתי "אדום", ועל 3 הקרעים שנשארו כתבתי "כחול".
בהתחלה דילן לא הבין, הוא הסתכל עליי כאילו שנחתי מהירח.
קיפלתי את כל הקרעים וערבבתי אותם על השולחן.
"בסדר דילן, יש 8 קרעים כאן, 3 קרעים שעליהם כתוב 'צהוב', 3 קרעים שעליהם כתוב 'כחול' ושני קרעים שעליהם כתוב 'אדום', מה הסיכוי שלי להוציא קרע שעליו כתוב 'צהוב'?" שאלתי אותו.
"אחד ל… 3?" הוא שאל.
הנדתי בראשי לשלילה, "3:8, למה? כיוון שבסך הכל יש 8 קרעים, ומתוכם 3 קרעים עליהם כתוב 'צהוב'." הסברתי.
"אני חושב שהבנתי… אם כך, הסיכוי שיצא קרע שעליו כתוב 'אדום' הוא 2:8." אמר, חייכתי אליו חיוך מאיר תקווה, "אם נמשיך בקצב הזה, לג'ייק יהיה מתחרה שקשה להביס." אמרתי.
דילן חייך חיוך כזה, שגורם לי למעט פרפרים בבטן.
כך ישבנו ולמדנו למבחן, ביום לפני המבחן, אני יודעת שזו לא דוגמה טובה לבני הנוער האחרים, אבל כשאין ברירה – אין ברירה.
למחרת, באנו אל בית הספר מתרגשים ומלאי חששות, כל כך רציתי שדילן יקבל 100… על כל ההשקעה שלו הציון הזה באמת מגיע לו.
המבחן לא היה בשיעורים הראשונים, הייתה הפסקה לפני.
בהפסקה ג'ייק שאל אותי אם הוא יכול לדבר איתי בפרטיות, אז הסכמתי.
הלכנו אל אחת מהפינות הריקניות בחצר בית הספר, היכן שהדשא הירוק נבל, והיכן שהבנים כבר לא משחקים כדורגל.
"יש ילדה שאני מחבב…" הוא סיפר לי מסמיק.
"באמת?" שאלתי, "מי?".
הוא השפיל את מבטו, "אלנה, אבל אני לא יודע איך להתחיל איתה…".
"אלנה? פשוט תציע לה לצאת איתך…" אמרתי לו.
ג'ייק הנהן, "אנסה." אמר בשקט.
אבל כאשר הוא ניסה, התשובה שהוא קיבל הייתה: צחוק בפרצוף.
אלנה והחברות שלה צחקו עליו, "אני לא יוצאת עם חנונים." היא אמרה והמשיכה לצחוק.
הרגשתי כל כך אשמה…
ראיתי שהוא נפגע, הוא פנה לאחור, "ג'ייק, חכה." אמרתי לו אוחזת בידו.
"לא ניקול, את לא תביני, אף אחד לא יבין…" הוא אמר בעודו מתנתק מאחיזתי.
ואז הוא התרחק.
הבטתי באלנה, "מה יש לך? למה את כזאת מגעילה?!" אמרתי לה בכעס.
אלנה הרימה גבה בהתנשאות ואמרה לי בכעס: "מי את שתקראי לי מגעילה?!".
התרחקתי ממנה ורצתי אחרי ג'ייק, הייתי חייבת לעודד אותו, איכשהו.
"ג'ייק!" קראתי לעברו מנסה להשיג אותו, אך הוא לא האט.
רצנו כך במסדרונות, "זה באשמתי ג'ייק, אני מצטערת." אמרתי משפילה את מבטי ונעצרת.
ג'ייק עצר, הוא הסתובב לעברי ושפשף את עיניו על מנת לנגב את דמעותיו.
היא באמת הביכה אותו, אבל ג'ייק בדרך כלל אינו בוכה… אז מה קרה הפעם?…
"דיי ג'ייק." אמרתי וחיבקתי אותו, חזק, חיבוק חם ואוהב.
אני כל כך מתנצלת ומצטערת על מה שעשיתי… לא ידעתי שככה היא תגיב.
לא ידעתי שהיא תשפיל אותו, יחד עם חברותיה…
מה שבטוח, אני בחיים לא אסלח לה.
אמנם היא פגעה בג'ייק, אבל ג'ייק הפך לחלק ממני כבר מבית הספר היסודי, אז היא פגעה גם בי.
הסנובית הזו…
היא חושבת את עצמה יותר ממה שהיא באמת, היא חושבת שאם היא תקנה מותגים ותחיה בצל של ה-"חברות" (שפוטות) שלה, אז היא תהיה יותר טובה.
מישהו צריך ללמד אותה לקח.
כל הכעס שלי עליה, וכל הרחמים שלי על ג'ייק, יצרו מן סערת רגשות אצלי בלב.
"זו לא אשמתך…" אמר ג'ייק בלחש.
תהיתי מעט, הוא נרגע וניגב את דמעותיו האחרונות, לאחר מכן בדק שאין אף אחד בסביבה.
אז הוא ישב על הרצפה, בקצה המסדרונות, וסימן לי לשבת לידו.
הוא נאנח ולאחר מכן אמר לי: "אני מקנא בך… ובדילן…".
"הסיבה היחידה שיש לך לקנאות בנו היא שיש לנו חבר אחד מקסים שקוראים לו ג'ייק." אמרתי לו.
"לא…" אמר ג'ייק ונאנח.
תהיתי, "אני מקנאת בך! ביל גייטס תלמיד בכיתה טיפולית לעומתך." אמרתי לו.
המשפט שאמרתי העלה מן חיוך קטן ונבוך על פניו, "תודה…" הוא אמר בשקט, "אבל אני מקנא בך בגלל שלך יש משפחה אוהבת ודואגת… אותך לא מכנים 'חנונית'…".
"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.
ג'ייק הביט בי ושאל: "אני יכול לסמוך עלייך?".
"כמובן." אמרתי.
באותו רגע הבנתי, יש סיבה שבגללה ג'ייק כל כך נפגע.
אני עומדת לדעת אותה, אבל תוהה אם אני רוצה בכך.