רציף 6

שמי פיטר, סטודנט בן 24 מניו יורק. אני לומד ניהול עסקים ואיתי 4 חברים טובים: אלכס, ג'יין, לוסי וריק. אלכס הוא החבר הכי טוב שלי, למדנו יחד במשך כל תקופת בית הספר. הוא בן אדם רגיל לחלוטין כמו כולם, ורק בגלל שהוא היה האפרו אמריקאי היחיד בבית הספר, כולם היו מציקים לו והיו בריונים אליו, ואני כל הזמן הגנתי עליו. בריונות זה היה נושא שאני מאוד מבין בו, כשהייתי נער בתיכון הרצאתי הרבה בנושא הזה בהרבה מקומות והיו משלמים לי על זה. אז אלכס היה מקשיב להרצאות שלי, הוא למד מהן, התחזק, והיום הוא בכלל לא דומה למה שהיה פעם. מילד קטן ותמים, הפך לגבר חזק, חטוב ועם ביטחון עצמי גבוה. ג'יין הצטרפה אלינו בתיכון, בחורה יפה, אינטילגנטית, ספורטיבית, ובעיקר מקובלת. היא גם ידידה טובה שלי. את לוסי הכרנו באוניברסיטה, בת זוג של אלכס, היא כבר לומדת בשנה יותר מאיתנו כך שאנחנו לא לומדים ביחד. היא בחורה די חכמה, אבל גם יכולה להיות די מעצבנת ולומר הרבה דברים לא במקום. את ריק גם הכרנו באוניברסיטה, אבל הוא הגיע יחד איתנו כך שאנחנו לומדים ביחד. ריק הוא הליצן של החבורה, תמיד יודע איך להרים את המצב רוח. נכון שלפעמים הוא קצת מגזים, יכול לעשות יותר מדי שטויות ורמת איי קיו לא מי יודע מה, אבל אני עדיין שמח שהכרתי אותו. כי הוא באמת חבר טוב ובן אדם טוב. עוד לא סיפרתי על אח שלי הקטן, אריק, הוא מאוד אהב מחשבים ורובוטיקה, כבר מגיל 11 היה פורץ מלא תוכנות, עושה דברים מטורפים עם המחשב ובונה גאדג'טים שאפשר רק לדמיין. אמנם היינו רבים הרבה ולא כל כך הראינו אחוות אחים אחד לשני, אבל הוא עדיין אהב את ההרצאות שלי גם כן, ובלי כוונה תקעתי לו משפט אחד בראש: "כנראה שהדבר שאתה הכי מפחד ממנו, הוא בדיוק מה שאתה צריך לעשות". בגיל 14 קרתה לו תאונה שלא ברור איך הוא שרד אותה, הוא נפל למסילת רכבת כשהרכבת נסעה ופגעה בו. פגיעה כזאתי הייתה אמורה להרוג אותו במקום, אבל אז התגלה כי יש לו עדיין דופק. אחרי תקופה ארוכה בבית חולים הרופאים הודיעו כי הוא לא הולך לשרוד את זה. זה כל כך שבר אותי באותו רגע, הצטערתי על כל הפעמים שרבנו, על כל הפעמים שכעסתי עליו, נותרתי בן יחיד במשפחה. אבל כיום אני לא חושב על זה, כיום אני חי חיים אחרים, עם החברים שלי, וחושב על איך אני מגשים את החלום שלי: לנהל עסק של חברת טיולי שייט. כל סופ"ש שאני והחבר'ה חוזרים מהלימודים אנחנו יוצאים לערב בבר או מועדון. יום אחד שכחנו להחליט מי נהג תורן וכולנו יוצאים מהמועדון… אפשר לומר במצב לא מספיק טוב, אז החלטנו לקחת רכבת הביתה. אנחנו נכנסים לתחנה, הכל רגיל. קונים כרטיסים, והכרטיס שלי לא עבר במתקן. אני ניגש לאחראית, והיא מסתכלת עליי עם פנים אדומות ומבוהלות. "הרכבת שאתה צריך עוברת ברציף 6, אתה בטוח שאתה רוצה משם לנסוע?", עניתי לה "כן, אני יודע שהיא עוברת ברציף 6, מה הבעיה?". "לא משנה, שתהיה לך דרך צלחה", היא ענתה לי וסידרה לי את הכרטיס. באותו רגע התחלתי קצת להיחלץ, החבר'ה רואים אותי ושואלים אם הכל בסדר. "כן, סתם זכרונות מהעבר…" עניתי. עברנו לרציף שלנו, ואני מתחיל להסתכל בצדדים, לא מצליח להבין מה כל כך מיוחד ברציף 6. אלכס שואל, "איבדת משהו ברציף הזה או שאתה סתם מתלהב מאיך שהוא נראה?". אז אני שואל, "מישהו אי פעם נסע ברציף הזה או בתחנה הזאת?". כולם ענו תשובה שלילית. הם מסתכלים עליי בצורה מוזרה (ריק תמיד מסתכל עליי כמו מוזר), אבל רק ג'יין התחילה לדאוג, "סליחה שאני מעלה את הנושא הזה, זה בגלל המקרה עם אחיך?". ואז נזכרתי ופתאום המקום באמת היה נראה לי מוכר, "כן, פה הכל קרה…". "מצטערת, וסליחה על שהזכרתי לך", היא ענתה לי וחיבקה אותי מהצד. "זה בסדר, לא שאני הולך שוב להכנס לדיכאון או משהו כזה", עניתי. וריק נדחף באמצע "דווקא אני אוהב להכנס לדיכאון כדי שאנשים ירחמו עליי ויעשו בשבילי מה שבא לי". "כן, רק ברגע שאתה רואה אוכל זה עובר לך ממבט ראשון" החזירה לו לוסי. הרכבת הגיעה, עלינו על אחד הקרונות ולקחנו את העובדה שאנחנו לבד ברכבת כדבר לגיטימי, כי מי בשעה כזאת יצטרך רכבת חוץ מחבורת נערים שלא היו עוברים ינשוף. כשהתיישבנו הבחנתי במשהו מוזר, על השלט שאמור להראות את התחנה הבאה כתוב רק "התחנה הבא" ושום דבר אחר. "הכיתוב אמור להתחלף כל כמה דקות" אמר אלכס. "נדמה לי שרק אצלך בראש דברים מתחלפים עם המוח" ענה לו ריק ושניה לאחר מכן חטף מכה חלשה אבל כואבת בכתף (כי זה אלכס), מאז ריק שתק ולא הוציא מילה אחת מיותרת מהפה. אבל הוא צדק, באמת שום כיתוב לא התחלף. שמתי לב שאנחנו נוסעים קצת יותר מדי זמן, וגם החבר'ה איתי שמו לב. בהתחלה לא לקחנו את זה כל כך ברצינות, אבל לאט לאט הרכבת החלה להגביר מהירות. כולנו התחלנו להילחץ, בעיקר ריק שצעק בלי סוף "אני לא רוצה למות". המהירות של הרכבת כבר הייתה באמת מוגזמת. אני מסתכל מהחלון ורואה מישהו קופץ מהקרון של הנהג, מסתכל מה יש מקדימה ורואה צוק. שברתי את החלון ואמרתי לכולם לקפוץ. ריק עונה לי "אבל אמרתי לך שאני לא רוצה למות, מה אתה לא מבין?". אז החזרתי לו "אם אתה באמת לא רוצה למות אז אתה תעשה את זה, אחרת תיפול עם הרכבת". אלכס נידב את לוסי לקפוץ ראשונה וקפץ מיד אחריה, אחריהם ריק קפץ. ג'יין פחדה, היא לא הייתה מסוגלת לקפוץ. עם כמה שניסיתי להרגיע אותה היא המשיכה להתנגד. היינו כבר ממש קרובים לצוק, עוד רגע ואנחנו נופלים עם הרכבת. לכן נאלצתי לעשות את זה בדרך הקשה ולקפוץ כשהיא בידיים שלי. התגלגלנו כל הדרך והידיים שלי לא עזבו אותה. ממש ראינו את איך שהרכבת נופלת מהצוק ומתפוצצת. למזלי כל החברים שלי יצאו מזה בשלום, ורק אני נשלחתי לבית חולים. כשהתעוררתי מההרדמה ראיתי את ג'יין יושבת לידי, היא כל כך דאגה וכשראתה אותי ישר קמה וחיבקה אותי, בקשתי לא כל כך חזק כי כואב לי ממש הגב. היא עזבה אותי והתנצלה על שבגללה אני פה. במשך כמה דקות אני חשבתי על מה שקרה ברכבת, למה לעזעזל היא מובילה פשוט לצוק? מי יכל לחשוב על זה? ולמה האחראית של התחנה לא ניסתה לעצור אותי אם היא ידעה מזה? לאחר מכן הודעתי לג'יין, "זה ישמע פסיכי, אבל אני חייב לעלות לרכבת הזאת שוב כדי להבין מה לעזעזל קרה ואיך אפשר לעצור את זה". היא ממש התנגדה, היא לא רצתה שכזה דבר יקרה שוב, אבל אני התעקשתי, היא התחילה לבכות, שפכה עליי את כל הרגשות שלה, סיפרה לי כל מה שמרגישה כלפיי, ואני התרגשתי כי הבנתי שאני מוצא חן בעיניה. דווקא ברגע שבאתי לחוות את הנשיקה הראשונה שלי ריק נכנס עם אלכס ולוסי, "בוקר טוב לנכה מלחמה שלנו", אמר ושם לי קופסת מתנה. "אני מבין שזה לא היה תזמון טוב", אמר אלכס, רק שריק בחיים לא יבין את זה. אחרי הכל המצב שלי לא היה כזה גרוע והשתחררתי מהבית חולים תוך יומיים. בבית ישבתי וכתבתי כל דבר מוזר שקרה לנו בתחנה וברכבת, כרטיס שלא עבר, מסך של הקרון שלא כתוב עליו יעד, רכבת שמגבירה מהירות ללא גבול, ובמיוחד הבן אדם קופץ מקרון הנהג רגע לפני שהרכבת נופלת. הבנתי שאין ברירה, ואם אני רוצה להבין מה הסיפור אצטרך לעבור את אותו הדבר שוב. דיברתי עם החבר'ה, "ומה אם הפעם לא ייצא לך כזה מזל כמו פעם שעברה" שאל אלכס, וריק ענה לו "פיטר שלנו מזליסט מסריח, הוא תמיד מסתדר בסופו של דבר". "תקשיב פיטר, העניין הזה לא יזיק לך ולא לאף אחד מאיתנו אם נעזוב את זה, אז למה שלא פשוט תשחרר את זה, זה לא אמור כל כך להדאיג אותך" אמרה לי לוסי, אז החזרתי לה "זה שלך לא אכפת מאנשים שיכולים למות כל יום מחדש בגלל הרכבת הזאת שנוסעת רק בתחנה שלנו לא אומר שלי גם לא אכפת". ואז לריק עלתה מחשבה בראש, "רגע, אבל אם כבר היינו ברכבת הזאת והיא התפוצצה בצוק, מי אמר שתהיה עוד רכבת, הרי אין יותר את הרכבת הזאת", "כן טמבל, רק שהמסלול נשאר אותו המסלול גם אם לרכבת יש גבול במהירות", ענה לו אלכס, "אז הם היו סוגרים את הרציף", השיב לו ריק. כמובן שהייתי חייב לענות על זה "זה לא ככה, גם עם אחראית התחנה היה משהו מוזר, היא כאילו ידעה מהרכבת הזאת שעוברת ברציף 6". היה לנו ויכוח ארוך, ובשום דרך לא הצלחתי לשכנע אותם. לכן נאלצתי לשקר להם שאני באמת אעזוב את זה, אבל אחרי השיחה כשהתכוונתי ללכת, ג'יין לקחה אותי הצידה לשיחה, מסתבר שהיא יודעת שאני משקר, ומסתבר שהיא גם יודעת שהיא לא תוכל לעצור אותי מלעשות את זה, לכן היא הציעה לי לבוא איתי. כמובן שבהתחלה התנגדתי, לא הייתי רוצה שיקרה לה משהו הפעם. אבל ישר הבנתי בעצמי שגם אני לא אוכל לעצור אותה, והיא בכל זאת תבוא איתי בין אם אני רוצה ובין אם לא. אז אמרתי "טוב… מילא אין לי דרך לעצור אותך". הפעם, סצינת הנשיקה הלכה טוב, ריק בדיוק בא להפריע ואלכס מהר תפס אותו, סגר לו את הפה והתרחק איתו. למחרת קמתי בכוונה בשלוש בלילה כדי שאוכל לבד ללכת לרכבת. קניתי כרטיס ושוב הוא לא עבר, באתי לתת אותו שוב לאחראית, ואז חשבתי לרגע ושאלתי אותה, "אם כבר ידעת לאן הרכבת מובילה למה לא עצרת אותי בפעם שעברה?", "אסור לי לדבר על זה" היא ענתה לי, אז שאלתי "ולמה את לא מנסה לעצור אותי עכשיו?", אז היא ענתה לי את אותה התשובה בדיוק. היא ניסתה לסדר לי את הכרטיס, אבל הפעם לא הצליחה. "מצטערת, אני לא מצליחה לסדר את הבעיה", "זה בסדר…" עניתי וטיפסתי מעל המחסומים. כשהגעתי לאותו רציף, רציף 6, ראיתי שם את ג'יין שכבר חיכתה לי. ידעתי שלא אוכל לעצור אותה, אבל לפחות ניסיתי. "איך ידעת מתי התכוונתי לבוא לפה?", "ראיתי את השעון מעורר בטלפון שלך". כמו שאמרתי מקודם, ג'יין הייתה באמת חכמה, ומסתבר שהיא לא באה לבד, יחד איתה הגיעו גם אלכס, ריק ולוסי. "אתה עזרת לי במשך כל הילדות, עכשיו תרשה לי לעזור לך", פנה אליי אלכס. "באמת לא הייתם חייבים" הגבתי בביישנות.
"להזכירך, חברים לא נוטשים זה את זה בשעת סכנה". "אבל מי אמר שזה סכנה, ואם נעבור את זה בשלום" השיב לו ריק. "זה לא משנה , אנחנו בכל זאת לוקחים סיכון" השיבה לו לוסי. עם כמה שריק מגזים במה שהוא אומר זה רק מצחיק אותי, כי אני לפחות מבין שהוא לא כל כך יודע מה כדאי להגיד ומה לא. משום מה הרכבת איחרה, ראינו אותה סוף סוף מתקרבת אז כולנו התכוננו נפשית. הרכבת הגיעה לתחנה, אבל אז אנחנו רואים שהיא לא עוצרת. ברגע שראיתי את זה רצתי אחריה בנסיון לתפוס אותה מגב הקרון האחרון, אבל אז אלכס הספיק לתפוס אותי בחולצה ולמשוך אותי לאחור. "הייתי מספיק לתפוס את הרכבת!", צעקתי על אלכס. "סליחה אחי אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לאבד חבר כל כך קרוב". אבל אני התעלמתי ממה שהוא אמר, הלכתי בכעס והתיישבתי על יד המעקה של מדרגות הרציף. "אז מה עכשיו עושים?" שאל ריק. "מחכים…" עניתי לו, "אם מישהו לא היה עוצר אותי הייתי מוצא את הטימטום של הרכבת כבר בזמן הקרוב, אבל עכשיו צריך לחכות לרכבת הבאה". אז אלכס ענה שוב "אמרתי לך שאעזור לך למצוא את הטימטום הזה לא שאעזור לך להיהרג ממנו". ולוסי הוסיפה " תגיד לי אתה רציני?! החבר שלך הציל לך את החיים, אתה עכשיו חייב לו את שלך!", אמנם היא צדקה, אבל זה רק עצבן אותי יותר והשבתי לה "כבר נתתי לו את כל הילדות שלי, החלפתי את אח שלי בו, זה לא הספיק?! תקשיבי, את חושבת שאת יודעת עליו הרבה אבל תאמיני לי, את כלום לא יודעת, אין לך מושג מה הוא עבר כדי להפוך למי שהוא עכשיו, בזכותי אתם הכרתם, בזכותי הוא חלק מאיתנו. אז תאמיני לי עדיף שלא תתערבי!". אבל ללוסי זה לא הזיז, כמו שאמרתי היחסים ביננו היו לא משהו. היא הייתה בטוחה שכל מה שאמרתי זה סתם בולשיט, אז היא הסתכלה עליי כמו על מטומטם והפנתה אליי את הגב. היה שקט למשך כמה דקות, ואז ג'יין באה להרגיע אותי, מן הסתם שרק היא תצליח לעשות את זה. ברגע שנרגעתי הבנתי שהתגובות שלי היו לא בסדר ומיד הלכתי להתנצל בפני אלכס. "ומה איתי?", שאלה לוסי, "אחרי איך שדיברת איתי אתה לא חייב לי התנצלות?". אז בשביל שתשב בשקט ביקשתי גם ממנה סליחה עם קול מיואש. ראינו שהרכבת הבאה תגיע רק בעוד שלוש שעות, אז החלטנו ללכת לבר קרוב שפתוח בשעות הלילה. התיישבנו לשתות ורגע לפני שלקחתי את הכוס אני שם לב לבן אדם שמביט בי. לא הייתי יכול לראות את הפרצוף שלו כי הייתה עליו מסיכה. 20 שניות הוא עמד והסתכל עליי ואז הלך. הרגשתי קצת מוטרד, לא קולט מה עובר עליי בימים האחרונים עם רכבות ואנשים חשודים, אבל החלטתי להתעלם. דלת הבר הייתה שקופה והתחנת רכבת הייתה ממש קרובה, כך שכעבור שעה יכולתי לראות איך הרכבת הבאה מגיעה לרציף שלנו. זה היה מוזר, היא הגיעה מוקדם יותר ממה שהייתה צריכה. באותו רגע צעקתי לחבר'ה ורצנו במהירות לתחנה. התעלמנו מהאחראית ומהמחסומים עד שכולנו חוץ מריק הספקנו לעלות על הרכבת. סימנו לו שיחכה לנו בתחנה, אם נשרוד את זה. הנה הגענו לאותה הסיטואציה, רק שהפעם אנחנו מוכנים למה שעומד לקרות וחייבים לפעול במהירות. התקדמתי בריצה לכיוון קרון הנהג וכולם אחריי. עד שבשלב מסויים הדלתות שבין הקרונות הפסיקו להיפתח, אבל אני לא הרמתי ידיים, שברתי את הזכוכית שלהן ובכוח דחפתי את עצמי בחריצים. משם כבר המשכתי לבד, כי הם כבר לא יכלו לעבור בחריצים כאלה קטנים, זה היה רק לוקח יותר זמן. הגעתי סוף סוף לקרון הנהג, הבעיה היא שהדלת כבר כולה הייתה ממתכת ולא היה לי איך לפתוח בעצמי, אז עם רמת הגאונות שלי דפקתי חזק וצעקתי שיפתחו, והאמת שזה עבד. הדלת נפתחה ואני רואה ממולי את אותו הבן אדם עם המסיכה שהביט בי בבר ההוא ובידו מוט ברזל. עשר שניות עמדנו אחד מול השני בלי לזוז עד שהוא התחיל לתקוף אותי. נאבקתי בו כמה שיכולתי, עד שהיינו כבר ממש קרובים לצוק והצלחתי לדחוף אותו לקיר ולקפוץ מחלון הרכבת. הפעם הנחיתה הייתה יותר רכה, אמנם התגלגלתי לאורך כל מדרכת הרציף אבל הפציעות היו קלות. ברגע שקמתי שוב הפתיע אותי האיש עם המסיכה, הוא הצליח להפיל אותי והייתה לו הזדמנות לפגוע בי עם המוט ברזל, אבל אז הוא זרק אותו לצד והלך. מרוב השוק קפאתי לכמה שניות, אבל מיד הבנתי שאני צריך ללכת לתפוס אותו, אסור לי להשאיר את המצב ככה, אני חייב להבין מי הוא ולמה הוא עושה את זה. אז קמתי מהר ורצתי לכיוון שהוא הלך אליו, אבל זה היה מאוחר מדי, איבדתי אותו. לא ויתרתי כל כך בקלות והמשכתי לחפש לאיפה הוא היה יכול ללכת. היה רק חול מסביב, אז אני ממשיך ללכת ורואה בוטקה נטוש בדרך. אני נכנס לבפנים והריח היה נוראי, הבטתי קדימה וראיתי ערימה של גופות שוכבות אחת על השניה. באותו רגע הרגשתי כאילו אני נחנק, אז יצאתי משם מהר. שוב התחילו המחשבות בראש, איך? למה? ממתי? והאם יש לזה קשר עם הרכבת? מיד הפסקתי לחשוב על זה וניסיתי להתרכז במטרה העכשווית שלי. לאחר כמה דקות של חיפושים אני שם לב לבן אדם שרץ לכיוון העיר, זה כנראה היה האיש עם המסיכה. באותו הרגע התחלתי לרוץ לכיוון שלו. כשהגענו לעיר הצלחתי לתפוס אותו, אבל הוא התחיל להתנגד, נסיתי לומר לו שאני רוצה לדבר אבל באותו הרגע הוא הפיל אותי לריצפה והתחיל לחנוק אותי. הרחוב היה ריק, זה היה אמצע הלילה, כך שאף אחד לא יכל לבוא לעזור. לאחר כמה זמן שניסיתי להשתחרר נתתי לו אגרוף והמסיכה שלו נפלה. באותה השניה הוא התרחק ממני והסתיר את הפנים, כל מה שיכולתי לראות זה רק את השיער הארוך שלו. החלטתי לשאול אותו "בשביל מה אתה עושה את זה?". "אתה לא תבין אותי, אף אחד לא יבין אותי", הוא ענה לי. "אתה מפחד? בגלל זה אתה עושה את זה? אם כן, אני יכול לעזור" אמרתי לו, ואז הוא החזיר לי תשובה שהשאירה אותי בהלם. "אני יודע את היכולות שלך ואת רמת הידע שלך פיטר, אבל לי אתה לא יכול לעזור". לא היה לי מושג איך אני אמור להגיב לזה, מאיפה לעזעזל הוא יודע את השם שלי?! האם נפגשנו איפשהו? מרוב שהייתי שקוע בעצמי לא שמתי לב שהוא כבר הלך. הדבר הראשון שעלה לי לראש זה להתקשר לאלכס, הוא ענה לי ואמר שנמצא עכשיו בבית חולים העירוני וצריך שאבוא כמה שיותר מהר. באותו הרגע עזבתי הכל, תפסתי אופניים שהיו זרוקים ברחוב ונסעתי אליו לבית חולים. כשהגעתי ואמרתי שבאתי לבקר מטופל בשם אלכס הם אמרו שאין להם כזה מטופל, זה היה מוזר, הרי הוא בעצמו אמר לי שנמצא עכשיו פה. ואז הם אמרו לי שיש בחור בשם אלכס שנמצא עם המטופלת שלהם לוסי. אז אמרתי, "כן, אליהם אני צריך". אחרי הכל מסתבר שזה לא אלכס נפצע, אלא לוסי. היא שכבה על המיטה במצב אנוש, אלכס לידה בוכה, וג'יין מנסה לנחם אותו. הרגשתי באותו רגע חסר אונים, כאילו זה סוף העולם. כל החברים שלי במצב על הפנים ואני לא שולט בסיטואציה. כל זה קרה בגללי. רק בגלל שהיה לי כל כך חשוב העניין עם הרכבת עכשיו הרסתי לחבר הכי טוב שלי את כל החיים. הרגשתי כל כך אשם. שאלתי אותם איפה ריק, הם אמרו לי שלא יצרו איתו קשר עדיין, ומיד אחרי זה יצאתי החוצה לנשום אוויר. ג'יין רצתה לבוא אליי לדבר איתי, אבל אז אלכס עצר אותה ואמר לה, "זה בסדר, אני אלך אליו". זה היה מקרה לא רגיל בשבילי, בדרך כלל אני זה שבא אליו לדבר איתו ולייעץ לו. ועכשיו בדיוק הפוך, זה ממש מעיד על השינוי שהוא עבר. הייתי ממש גאה בו כחבר. "אני מבין מה אתה מרגיש", הוא אומר לי, "אבל זה לא אשמתך, אתה רצית לעשות את זה לבד, דאגת שאף אחד מאיתנו לא יפגע, אז אתה לא צריך להרגיש אשם". החזרתי לו "אבל אם לא הייתי בכלל מנסה לעשות את זה, זה לא היה קורה, לא הייתם באים לקראתי ואף אחד לא היה נפגע". ואז הוא ענה לי "אתה בעצמך אמרת לי שאף אחד לא יכול לנצח כל הזמן, אבל אף אחד לא אמור ליפול ללא מאבק. אז אתה נפלת, אבל אתה נפלת כדי לקום שוב ולהצליח יותר בהמשך, ואם שוב תיפול זה רק אומר שבפעם הבאה תצליח עוד יותר עד שתשיג את המטרה שלך". "כן, אני זוכר" אמרתי לו, " אבל את השינוי הזה אתה חווית, אני רק למדתי על זה, אף פעם לא הייתי צריך להרגיש את השינוי הזה, וזה קשה יותר משאי פעם תיארתי לעצמי, אני חושב שאוותר". אבל אז הוא אמר לי משהו שגרם לי להתחרט על מה שאמרתי, "תגיד, כשגרמת לי לעבור את התהליכים האלה כדי להתמודד עם הבריונות, אתה חושב שהיה לי קל? אתה יודע בעצמך כמה סבלתי מזה ואתה התעקשת בשבילי, באמצע הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך, ומה אתה אמרת לי באותו רגע? ברגע שעשית כל מה שיכולת ואתה מרגיש שאתה לא מסוגל להמשיך, זה בדיוק הזמן לעשות מעבר למה שאתה יכול, תכריח את עצמך, תפסיק להגיד שאתה לא יכול ושאין טעם להמשיך, פשוט שים פס על הסביבה ותעשה את זה. אלה היו המילים שלך, אז אתה לא יכול לוותר לעצמך ככה, במיוחד כשכבר התחלת". מיד כשאלכס סיים לדבר ג'יין הגיעה אלינו. "איך היא?" שאל אותה אלכס, "הרופאים לא הצליחו להציל אותה". אלכס רץ בחזרה אל לוסי ואני נשארתי עם ג'יין. "איך אתה מרגיש?", "יותר טוב" עניתי לה. "הבנתי שהייתה לכם שיחה רצינית". "כן, ככל שאתה מכיר את הבן אדם יותר זמן ככה הוא משפיע יותר על הרגשות שלך, אבל את… את השפעת עליי ממבט ראשון, מהרגע שהכרנו היית מוצאת חן בעיניי, רק אף פעם לא היה לי את האומץ להגיד לך את זה". אחרי שהיא שמעה את זה חיבקה אותי חזק למשך הרבה זמן ולא עזבה. "אני חשבתי על זה", "על מה?", שאלתי אותה. "למה בעצם אנחנו צריכים לעשות את זה? בשביל מה יש משטרה? FBI? אנחנו סתם סטודנטים מניו יורק, אז שהם יעשו את העבודה". "לא מדובר רק על זה", עניתי לה, "יש משהו מעבר". "על מה אתה מדבר?" היא שאלה אותי. "כשהיינו בבר ההוא, היה בן אדם עם מסיכה שהביט בי למשך כמה דקות מרחוק, מסתבר שזה היה נהג הרכבת. וכשתפסתי אותו בעיר דיברנו", "נו, ומה הוא אמר לך?", היא שאלה אותי, "הוא אמר את השם שלי, אני לא בטוח אבל יכול להיות אנחנו מכירים ושאני איכשהו קשור לסיפור עם הרכבת". "אז בגלל זה אתה רוצה להשאיר את העניין הזה לעצמך?", עניתי לה בחיוב. אחר כך ניסיתי שוב לבקש ממנה לא לבוא איתי, הסברתי לה כמה היא חשובה לי ושאם יקרה לה משהו, אני בחיים לא אסלח לעצמי וכמובן שאפסיק להכנס לרכבת הזאת. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותה. יום למחרת כבר הלוויה. כשסיימנו בא אליי אלכס ואמר לי, "תקשיב, אני רוצה שהלילה נלך רק שנינו לתחנה ונסיים עם הבעיה של הרכבת אחת ולתמיד", הסכמתי עם אלכס, הודעתי לו שכבר הצלחתי לשכנע את ג'יין לא לבוא איתנו, אבל מה עם ריק? "נגיד לו שישמור על ג'יין, אחרי כל מה שעברנו היא בטוח לא תוכל לישון בלילה, אז ריק יארח לה חברה, הוא טוב בזה". הכל הלך בדיוק כמו שרצינו, קמנו בשתיים בלילה ונסענו ביחד לתחנה. כשהגענו, רצינו ישר לעבור לרציף 6, אבל אז פתאום האחראית עוצרת אותנו. "לאן אתם חושבים שאתם הולכים?" היא שאלה, למרות שהיא לא באמת הייתה כזאת קשוחה בשביל לשאול את זה. אז שאלתי אותה "למה פתאום עכשיו נזכרת לעצור אותנו? מה עם כל השלוש פעמים האחרות שעלינו לרכבת? פתאום עכשיו אכפת לך?" בזמן ששאלתי התקדמתי לעברה והיא הוציאה אליי אקדח. הבנתי שמדובר פה במשהו הרבה יותר גדול. היא נראית מאוד מפוחדת, כאילו לא באמת רוצה לעשות את זה. "צאו לי מהתחנה" היא צעקה, ואז אלכס השיב לה "מצטער גברת אבל בתחנה זאת קורים דברים מעבר למה שאת יכולה להבין". "לא…" היא עונה "זה אתם לא מבינים". אלכס רצה להתקרב אליה ואני עצרתי אותו, "אז ספרי לנו, תני לנו לעזור". היא התחילה לבכות "הוא מחזיק בי, הוא לא ייתן לי ללכת", "גברת, אולי עדיף שקודם תורידי את האקדח ואז נוכל לשבת רגוע ולדבר על זה" אמר לה אלכס, "אני לא יכולה", היא ענתה לו, "הוא מכריח אותי לעשות את זה, בבקשה פשוט צאו מהתחנה". "אנחנו נדאג שאף אחד לא יפגע בך, תסמכי עלינו" אמרתי לה עד שלאט לאט היא נרגעה ולבסוף הניחה את האקדח בריצפה. קיימנו את ההבטחה שלנו, ישבנו רגוע ודיברנו על הבעיה. היא התחילה לספר "הוא בכל יום מגיע עם רכבת חדשה לרציף 6 ותמיד עובר רק בתחנה הזאת. הוא משתמש בי כדי להשגיח שהכל ילך בדיוק איך שרצה. מתברר שהוא גם ממש מבין במחשבים, הוא גם השתלט על כל המערכות הפעלה של התחנה והרכבות", "אז עכשיו ברור למה במסך לא היה כתוב יעד, ולמה המהירות המוגזמת של הרכבת" אמר אלכס. אני לא יכול לתאר את ההלם שנכנסתי אליו. האם זה באמת הוא? באמת יכול להיות שזה אריק? אם כל מה שאני חושב באמת נכון אז זה כבר מסביר למה הרכבת עוברת דווקא ברציף שבו קרתה התאונה ורק בו. אבל מצד שני זה לא הגיוני, אחי הקטן כבר איננו, הוא בחיים לא היה שורד את התאונה הזאת. הרגשתי כל כך מבולבל. "זה עדיין לא מסביר איך הרכבת לעזעזל מובילה לצוק ופשוט נופלת משם" אמר לה אלכס. "היא מובילה לצוק?" היא שאלה, מסתבר שהיא בעצמה לא יודעת למה כל זה. "אז למה חשבת שהוא עושה את זה?" הוא שאל אותה. "אני לא ידעתי מה הוא עושה, אבל אני כן ידעתי שזה משהו נוראי". שאלתי אותה אם הוא במקרה אמר לה את השם שלו, היא אמרה שלא אבל את האקדח היא קיבלה ממנו. "ברגע שהוא גילה שאתם יצאתם מזה בחיים ומנסים לתפוס אותו, הוא עשה הכל כדי שלא תעלו לרכבת הבאה שלו, הוא גם חסם את הגישה מהאשראי שלך למכונות התשלום". "אז זה למה בפעם הראשונה הרכבת לא עצרה לנו, הוא ראה שאנחנו מחכים ברציף" אמרתי, ואז אלכס הוסיף, "בגלל זה גם כשהיה כתוב שהרכבת הבאה תגיע עוד שלוש שעות היא הגיעה תוך שעה", "כן, האיש עם המסיכה הביט בי בבר כדי לוודא שאנחנו נשארים במקום ולא מתכוונים לצאת" הוספתי. "אני מניחה שעכשיו אתם תעברו לרציף 6 לחכות לרכבת הזאת…" היא אמרה. ענינו בחיוב והבטחנו לה שלא נחזור בלי לפתור את הבעיה. החלטנו להתחבאות ברציף עד שהרכבת תגיע כדי שהוא לא ישים לב אלינו, כמובן שהוא בכל מקרה היה שם לב שאנחנו עולים לרכבת כי יש מצלמות, אבל אם נשאר חשופים מההתחלה הוא אפילו לא יעצור לנו. זה עבד, הרכבת עצרה. אני בא ללחוץ על הכפתור לפתיחת הדלת אבל היא לא נפתחת. הוא כנראה הספיק לנעול אותה ברגע שראה אותנו במצלמות. הרכבת התחילה לנסוע ואנחנו התחלנו לרוץ אחריה, שוב קפצתי כדי לנסות לתפוס בגב הקרון האחרון, רק הפעם אלכס לא עצר אותי, הוא קפץ איתי. שנינו תפסנו במעקה של הקרון בלי שמץ של מושג איך אנחנו אמורים להכנס לבפנים. זו אמורה להיות נסיעה של שעה לפחות וככל שהזמן עובר המהירות גוברת ללא גבולות, כך שלשנינו הייתה את הידיעה הזאת שלא נחזיק מעמד כל הדרך. אבל אז קרה משהו מוזר, הרכבת החלה להאט עד שעצרה. ירדנו למסילה. "מה קרה?" אלכס שאל. "אני לא בטוח, יכול להיות שהוא ראה את איך שתפסנו את הרכבת" אמרתי ומיד אחרי זה שמתי לב לאיך שהבחור ההוא יוצא מהרכבת ומתחיל לרוץ קדימה. צעקתי לאלכס והתחלנו לרוץ אחריו. הגענו לתחנת רכבת נטושה באמצע שום מקום. כשנכנסנו, החלטנו להתפצל. אלכס התחיל לחפש בקומה של הרציפים ואני ירדתי לקומה התת קרקעית. היה אפשר לראות כמה שהמקום הזה זרוק, כל כך מסריח וכוריי עכביש בכל מקום. הייתי נורא לחוץ, הוא היה יכול להופיע מכל מקום. פתאום התחלתי לשמוע רעשים מהחדר כריזה. התקרבתי באיטיות לשם ופתחתי במהירות את הדלת, אבל זה היה סתם עכברוש. המשכתי לחפור בכל הקומה ולא מצאתי שום סימן לבחור עם המסיכה. החלטתי לעלות בחזרה אל אלכס ואז אני רואה בסוף המדרגות את המסיכה שלו, אני מסתכל קדימה ורואה את אלכס יושב עליו ונותן לא אגרופים ללא הפסקה. צעקתי לו "חכה אלכס אנחנו צריכים אותו חי!", אבל ברגע שהתקרבתי אליו קפאתי ללא מילים, יכולתי לראות את הפרצוף שלו, הפרצוף שלו מגיל 14 לפני התאונה, רק עכשיו עם צלקות ושפם, זהיתי את המבט אומלל שלו מהרגעים שהייתי מתעצבן עליו בילדות, הוא כמעט לא השתנה בכלל, זה הוא, זה אריק, אחי הקטן, הגאון מחשבים שרק חיפש תקווה בדרך לא נעימה. "הוא הרג את חברה שלי, לא מגיע לו לחיות על זה" אמר אלכס בזמן שממשיך לחבוט באריק. צעקתי אליו שיעזוב אותו, אבל אלכס כבר איבד שליטה, הוא שכח מי הוא, במצב כזה הוא לא שם על אף אחד לא משנה מי זה ומה הסיבה. נאלצתי לדחוף אותו הצידה, הסתכלתי כמה שניות על אריק כשהוא מדמם ואז אלכס שוב ניסה להתנפל עליו, החזקתי אותו כמה שיכולתי ואז מתוך ריפלקס נתן גם לי מכה בפנים. הוא הביט בי ובאריק כמה פעמים, פתאום הרגיש ממש מבויש, יכולתי לראות לו בעיניים כמה שהוא התחרט על מה שעשה באותו רגע, ואז פשוט הלך. בחרתי להשאר עם אח שלי הקטן שלא ראיתי כבר 10 שנים. פשוט הרמתי אותו והתחלתי לחבק אותו. הוא בהתחלה חשש, אבל אז חיבק אותי בחזרה, הפעם כבר לא יכולתי להחזיק את הדמעות. יום למחרת הוא אושפז בבית חולים, מיד אחרי שהשתחרר שמו אותו במאסר עולם על שהקריב חיים של עשרות אנשים שנסעו ברכבות שלו. אני בינתיים הלכתי אל החברים שלי, אלכס, ג'יין וריק, כדי להודות להם על הכל, על כל הדרך שהם עברו איתי, ועל שלא היו מוכנים לעזוב אותי לבד. התנצלתי בפני אלכס על מה שקרה עם לוסי, בפני ג'יין על שבגללי היא כל כך דאגה לי ולא יכלה לישון בלילות, ולריק פשוט אמרתי שהוא גבר וחיבקתי אותו חזק. "וואו, זה נחמד" הוא אמר לי, ריק אף פעם לא הרגיש שמראים לו אהבה מתישהו, לכן אני בטוח שהוא היה זקוק לזה, אחרי הכל הוא חבר. אחר כך נסענו לאכול אצל ג'יין, עוד לא יצא לי לאכול אוכל יותר טעים משלה. באמצע ריק פתאום אמר "אני כל כך שמח שזה נגמר", "עוד לא סיימנו" אמרתי לו. "האמת התכוונתי לאוכל" הוא ענה לי. קשה לי לקחת את ריק ברצינות כשהוא מתחיל לומר דברים כמו אלה. אבל אני אישית באמת לא סיימתי, נסעתי לבקר את אריק בכלא בפלורידה, שם חיכתה לנו שיחה ארוכה. פגשתי אותו והתחלנו לדבר,
-"כשנפגשנו בפעם הראשונה אחרי הרכבת, אמרת שאני לא יכול להבין אותך, אתה מוכן עכשיו להסביר לי כדי שבאמת אוכל לעזור?"
-"מה אתה רוצה שאסביר לך?"
-"למה כל זה היה?"
-"אתה יודע כמה ההרצאות שלך מהתיכון עניינו אותי, נכון?"
-"כן, אבל זה היה אמור ההפך לעזור לך, מה הבנת לא נכון?"
-"אמרת 'כנראה שהדבר שאתה הכי מפחד ממנו הוא בדיוק מה שאתה צריך לעשות', אז עשיתי את זה, חשבתי אם אתה אמרת את זה, אז זה באמת יעזור לי במשהו"
-"אוקיי, אז דבר ראשון הפחד שלך הוא לא סתם פחד, אתה עברת חתיכת טראומה שהיית חייב לשחרר. ודבר שני אתה שוכח חלק מאוד חשוב, את הדבר שאתה מפחד ממנו אתה עושה רק אם זה עוזר לך להתגבר על הפחד הזה, כי פחד זה לא בחירה, אבל מה שאתה מוכן לעשות איתו זה בחירה, ומה אני אומר בהמשך?"
-"שאני צריך לבחור להתגבר על הפחד הזה"
-"ודבר שלישי, קצת הגיון, אתה הרסת חיים של עשרות אנשים, לך עזרת איכשהו? זה קידם אותך לאנשהו? כלום. הדבר הכי חשוב שהיית צריך להבין מההרצאה שלי, הוא שלחפור בור למישהו ולהפיל אותו לשם לא מעלה אותך יותר גבוה, זה רק מעלה לך את הסיכויים ליפול לבור הזה בעצמך. והנה הבור שלך, לפה נפלת".
כשסיימתי לומר את שלי, הוא התחיל לפרוץ בבכי,
-"אני לא רציתי את זה, לא ידעתי מה אני עושה, אני כל כך מצטער"
אבל אני המשכתי עם השאלות
-"עכשיו אני רוצה שתסביר לי כמה דברים, קודם כל איך הצלחת לתכנן את כל זה?"
-"כולכם חשבתם שאני מת, אבל כשהתעוררתי ברחתי מחדר הגופות והלכתי לחיות ברחובות, אנשים רצו להכניס אותי אליהם הביתה אבל התנגדתי. החיים בחוץ היו נורא קשים, הבנתי שאני צריך איכשהו לשנות את זה, ואז נזכרתי בהרצאות שלך, במשפט שהכי אהבתי. משם החלטתי ללכת לתחנה שבה התאונה שלי קרתה, פרצתי את כל המערכות הפעלה של הרכבות והתחנה ובדקתי איך הכל עובד. בניתי מכשיר שמקורו מפצצה גרעינית כדי לעשות מכתש ענק באמצע המסלול של הרכבת שהוא בעצם היה הצוק, ובכל פעם הייתי עובר ברציף של התאונה שלי, אוסף אנשים ושולח אותם לצוק ההוא"
-"אבל איך זה שלא תפסו אותך כל הזמן הזה?"
-"כל האנשים החשובים כמו משטרה, הצבא האמריקאי, הסוכנויות והממשלה הם ידעו מזה, אבל אני איימתי עליהם עם מתקפות סייבר קשות, הם ניסו להתחיל איתי מלחמת סייבר והבינו שאין להם סיכוי, ככה יכולתי להמשיך את זה בלי שאף אחד יפריע לי. אבל עכשיו אני מתחרט על כל מה שעשיתי, הבנתי שזה לא נתן לי כלום ושזו הייתה טעות נוראית, אני כל כך רוצה לצאת מפה, אני נשבע שאם אצא אני אהיה בן אדם אחר, אני לא אפריע לאף אחד לחיות, אהיה כמו כולם"
-"אני יודע אריק, אני יודע"
ואז המשכתי עם השאלות
-"לפני שתפסתי אותך בעיר, כשעוד הייתי קרוב למכתש ההוא, מצאתי בוטקה שבתוכו הייתה ערימה של גופות, זה קשור אלייך איכשהו?"
-"כל אלה היו האנשים שהצליחו לקפוץ מהרכבת ולהנצל, אני נאלצתי להרוג אותם כי פחדתי שהם ינסו לחזור ולתפוס אותי כמו שאתה עשית. אבל כשראיתי אותך עם חברים שלך, לא העזתי לגעת בכם, החלטתי שאני פשוט אנסה איכשהו למנוע ממך להכנס לתחנה"
-"הבנתי, טוב, אני לפחות שמח שלמדת מזה לקח"
-"כן. אני זוכר שהיה לך חלום לפתוח עסק של טיולי שייט, התחלת כבר לעשות עם זה משהו?"
-"האמת שכבר יש לי לקוחות שאני הולך להוציא לשייט, לאט לאט אני אגדל לעסק מצליח"
-"אני מאמין בך פיטר"
-"תודה אחי, ובקשר אלייך אל תדאג, אני עוד אוציא אותך מפה…"