רצח נוקמני

"אני כאן… תתקרבי…. תתקרבי…"
"אני מריח דם.."
"איפה את מתחבאת ילדה?"
"מוות, מוות לכולם!!"

אני מתעוררת. מאותם קולות.
כולי נוטפת זיעה, ואני הולכת לשטוף פנים.
מאז שעברנו דירה ליישוב הנידח הזה, הסיוט הזה רודף אותי.
אני לא רוצה ללכת לסלון לבדוק מה השעה, עומד שם הפסנתר הגדול והמפחיד הזה, שבשנייה שניגנתי בו את התו הראשון והצורמני, אחי מת. הוא היה איש צבא טוב. תמיד אהבתי אותו.
כולם חשבו שהוא מת במלחמה, אבל רק אני ידעתי את האמת…
אני לא יודעת למה אמא רצתה להעביר את הפסנתר הזה לבית החדש, אני בכלל לא יודעת למה עברנו דירה, אני שונאת את הבית הזה! היא טוענת שהיא רוצה שנתחיל חיים חדשים, אבל היא בסך הכל רוצה שלא ירחמו עלינו. היא בן אדם פשוט אנוכי!
השמים מראים לי שעכשיו השעה היא שש בבוקר אז אני שוטפת פנים ומכינה את אותה הדייסה חסרת טעם שאני נוהגת להכין לעצמי מדי יום ויום מאז שעברנו דירה.

אני יוצאת מהבית, מחר אצטרך לסבול את הבית ספר החדש שאבי החליט לרשום אותי אליו.
אני מעדיפה בינתיים לא לחשוב על כך ויוצאת אל בית העץ הנטוש שמצאתי ביום שעברנו לכאן.
הוא המקום היחיד שמצא חן בעיני מאז שעברנו לכאן.

אני נכנסת ורואה על הקיר כתובת בכתב מוזר שבה כתוב: "מוות לכם! תקוללו! ובחיים על תתקרבו למקום הזה יותר!"