רוצחת בדם קר (אזהרה יש תוכן אלים)

הסמטה הייתה חשוכה וריקה מאנשים, האוויר הסריח מריח פחיי הזבל שבסביבה ומחתולי העיר.
איזבל הלכה בכל המהירות שייכלה בשמלתה ההדוקה ונעלי העקב הכואבים שלחצו על כפות רגלייה.
היא אחזה בטלפון וניסתה בכל פעם לחזור למספר שהתקשר אלייה אך לא היה מענה.
"סופיה,איפה את תעני לי מהר אני בדרך אל-".
הטלפון נפל מידה ונשבר בקול שנשמע רועש כל כך במקום השקט הזה ועינייה נפערו לרווחה.
בסוף הסמטה ישבה סופייה שכל גופה רועד ויידיה מחבקות את ברכייה.
לידה ראתה גוף אדם,הוא נראה יישן אך ככל שהתקרבה אליו הבינה שטעתה עוד יותר.
חולצתו הכחולה הייתה אדומה ופגיון היה נעוץ בחזהו.
צרחה נפלטה ללא שליטה מפיה.
לבסוף נרגעה וניסתה להסדיר את נשימתה, היא לא הבינה למה חברתה הטובה עדיין כאן ולא מצלצלת למשטרה.
"נרגעת?" שאלה אותה סופיה בשלוות נפש שהייתה כל כך מנוגדת לעומת מה שיש ממש לצידה.
"סופיה זה רצח חייב לדווח למשט-"
סופיה והרימה את פנייה אלייה, עינייה הזהובות כעיניי חתולה ננעצו בעיניי איזבל ושיתקו אותה למקומה.
"שום משטרה." אמרה בהחלטיות.
"סופיה, את לא מבינה היה פה רצח המשטרה חייבת לדעת על זה." אמרה וגיששה מסביבה על מנת למצוא את הטלפון שלה.
"לא את לא מבינה." אמרה וידייה לא חיבקו יותר את רגלייה ובמקום שבו היו ידייה שני סימנים אדומים נגלו לפנייה,הסימנים היו בצורת הידיים של סופיה.
"סופיה…" אמרה בשקט מנסה לקום ובכך נופלת ישר על גופתו של האיש המת שלצידה.
צרחתה נפלטה והיא הייתה בטוחה ששמעו אותה עד הרחוב הבא.
לפתע יד סתמה את פייה בגסות.
"תסתמי" אמרה לו סופיה ללא שמץ של רגש והורידה את ידייה מפיה של איזבל והשאירה שם סימנים אדומים,איזבל מיהרה למחותם.
"סופי," קראה לה בשם החיבה שנתנה לה עוד שהיו ילדות.
"את עשית את זה?" שאלה אותה בולעת את רוקה בכוח מרגישה את המועקה בחזה,לעולם היא לא פחדה כמו בלילה זה.
סופיה הנהנה חלושות ולפתע הייתה נראית מוכת אלם על מעשייה.
"למה?" שאלה אותה איזבל בקול חלש.
"אני לא יודעת, אני רק זוכרת שהייתי כועסת, רותחת והלכתי דרך המקום הישן והמסריח הזה.
ואז… ואז הוא עמד מולי התחיל לשאול אותי שאלות ולספר לי דברים,זה הרתיח אותי כל כך וידעתי שאני חייבת להשתיק אותו,לקחתי את הסכין ופשוט נעצתי אותה בחזהו כמה וכמה פעמים עד שלבסוף הוא מת בחיים לא הרגשתי סיפוק כזה." אמרה סופיה וחייכה לאט לאט חיוך משוגע.
ליבה של איזבל השתולל בחזה היא לא ידעה שסופיה היא כזאת.
כל מה שרצה גופה זה לברוח ממנה כמה שיותר מהר ולקרוא לעזרה.
"סופיה," קראה איזבל בחשש וסופיה הפנתה את פנייה אליה,היא נראתה ממש מטורפת.
"למה קראת לי לכאן?" שאלה אותה מפחדת מתשובתה הבאה.
"זה לא ברור?" שאלה אותה כשחיוך קל על שפתייה.
איזבל נדה בראשה כמעט אוטומטית בוחנת את האפשרויות העומדות לפנייה,את המקום בוא תוכל לברוח מהמפלצת הזאת שהיא בדמות חברתה הטובה.
"אני צריכה מישהו שיש לו קשרים כדי שיוכל להבריח אותי מהארץ." אמרה לה מקמטת את מצחה חשבה שזה כבר היה ברור.
"ומה זה קשור אליי?" שאלה אותה איזבל והפעם כבר ידעה מה סופיה תענה.
"אלכסנדר החבר שלך,עד כמה שידוע לי הוא יודע לזייף דרכונים ולמכור כרטיסים במחירים מוזלים אני צריכה את עזרתו אבל לא אוכל לשכנע אותו בלעדייך." אמרה מחייכת חיוך קטן אל עבר איזבל חיוך שהרתיעה אותה.
"אין סיכוי שאני ייגרום לאלכסנדר להיות חלק מהמשחק המרושע שלך ולתת לו לשבת שנים בכלא,רק בגלל שעזר לך לא להיתפס בלא ידיעתו." אמרה לה איזבל נחושה בדעתה ואמיצה לפתע.
במשך הזמן הזה שדיברו איזבל הצליחה להדליק את טלפונה השבור ולחייג למשטרה,הם שמעו את כל נושא השיחה ואיתרו את השיחה.
"אם כך אין לי בך כול תועלת." אמרה לה במרירות מוציאה את הפגיון מגופו של האדם מתחילה לנקות אותו בבגדיה.
"סופיה,סופיה בבקשה אנחנו חברות כבר במשך שנים ממש כמו משפחה.
אל תעשי את זה אל תהרסי את המשפחה שלנו." התחננה בפנייה איזבל הולכת כמה צעדים כושלים לאחור.
סופיה החליטה שהפגיון נקי דיו ונטשה את חולצתה המטונפת מדם לצד גופה והחלה מדביקה את הפער בין שתיהם.
"אני לא זאת שהרסה את המשפחה שלנו אלה את,משפחה עוזרת אחת לשנייה את לא המשפחה שלי."
הטיחה בה באשמה כאילו שאיזבל היא זו שרצחה ולא היא.
איזבל פגעה במשהו קשה וראתה קיר לבנים מאחורייה,היא ייבבה בייאוש.
"אין לאן לברוח." סופייה אמרה והעבירה את הפגיון הקריר על פני צווארה של איזבל,איזבל בקושי נשמה.
היה נדמה כאילו סופיה נהנית מהעניין.
"סופיה." אמרה בקושי.
"מילים אחרונות?" שאלה אותה סופיה בחיוך היא אהבה לראות אותה פוחדת.
"אני…אני בהריון." אמרה בתקווה שזה יפיח את רוח הרחמנות שבסופיה.
"אם כך למה לא אמרת עוד קודם." שאלה אותה מורידה את הסכין מצווארה של איזבל,איזבל פלטה אנחת רווחה אך זו הפכה מיד לצרחת אימה.
כאב חד פילח את בטנה ואיזבל הרגישה שהיא מאבדת את שויווי משקלה,ונפלה בחבטה כואבת על הרצפה.
עינייה ירדו מטה אל בטנה ובחנה אותה,שמלתה הייתה אדומה כדם,אולי כי באמת היה עלייה דם.
הפגיון היה עמוק בתוך בטנה,איזבל הרגישה את נשימתה נמעטת ולאט לאט נעלמת.
לפתע גוש דם יצא מתוך פיה בשיעול רב.
איזבל כבר לא הרגישה כאב רק קהות חושים וצער.
"התינוק שלי.. את מפלצת." אמרה לה איזבל חלושות ראשה נח הצידה ועינייה נשארו פקוחות.
"זה באשמתך את זו שסירבת לעזור חי יכולת לחסוך ממני את זה." אמרה סופיה מדברת אל גופה המת של איזבל מלטפת את שערה המלא בדם.
לפתע נשמעו קולות סירנות של ניידות משטרה.
"כלבה ארורה." מלמלה חוטפת את הפגיון במהירות בידה מותירה שם את גופתיהם של האיש הנסתר ואיזבל לא היה צורך להסתירם הם כבר יידעו מה היא עשתה.
"לעולם לא תמצאו אותי." לחשה אל הטלפון וסגרה אותו בנקישה קלה ובחיוך מר ונעלמה אל תוך האפלה, נחושה בדעתה להרוג את כל מי שיפריע לה בדרכה מבלי לרחם על מצפונה כי הרי היא הייתה רוצחת בדם קר.