רובין, נערת הדממה.

השקט ביני לבינה שרר, המזג אוויר היה עמום ומעורפל, ואנחנו? כזוג צעירים.
הלכנו יחדיו למסעדה מקומית באזור, והתיישבנו במקום ליד החלון.
"מה תרצו להזמין?" נגש אלינו מלצר בעל פרצוף רפה ועייף.
אני ורובין הסתכלנו על התפריט, ושנינו אמרנו למלצר את דבר רצוננו.
השתיקה בייני לבין רובין עדין שררה למרות שהיציאה הזו למסעדה אמור לציין את החודש השלישי שלנו ביחד.
"רובין?" שברתי את השתיקה כששאלתי אותה, היא הסתכלה בי. "כן?" היא ענתה לי בקולה הרך והשובה.
התביישתי לומר לה את מה שרציתי, אך בכל זאת אמרתי.
"אנחנו כבר שלושה חודשים ביחד" אמרתי לה והתביישתי. כזה אני, טיפוס ביישן, רובין מכירה אותי, בניגוד אלי רובין לא ביישנית, אך היא לא מדברת הרבה.
"נכון, שלושה חודשים ביחד, איתך דונס". היא ענתה לי ואני חייכתי כמו אידיוט. לא ידעתי מה לומר לה, לפתע הגיח המלצר מהמטבח ונתן לנו את הצלחות.
"תודה רבה" אמרתי בשם שנינו. והתחלתי לאכול בנימוס, הסתכלתי על רובין, הסתכלתי על גומותיה ועל חיוכה.
"קרה משהו?" היא שאלה אותי בתמיהה, ואני הנעדתי את ראשי בסימן לא.
בתוך ליבי, הרי קרה משהו, היא לא כזו מטומטמת, היא מכירה אותי.