רדופה-פרק 5

יצאנו מהפונדק וליאם התחיל להראות לי מקומות בעיירה.
שם יש מוזיאון,שם יש קולנוע,זה כיכר המלאך.
בקיצור הוא הראה לי את כל המקומות באמת אהבתי את הטוב לב שלו אבל לאחר כשעתיים ככה שרפה לי הכתף כבר ואני חושבת שייצא לי עוד דם מהפצע.
פציתי את פי כדי להגיד לליאם שנחזור לפונדק אבל פתאום ראיתי שם את האויב הכי מסוכן שלי עומד שם ומדבר עם אחד השליחים שלו.
"מה זה על מה את מסתכלת?"שאל והסתכל לכיוון שהסתכלתי אליו.
"אההה זה,הוא ויסנטה עשיר של העיירה יש לו חברה גדולה מאוד והיא ממוקמת כמעט בכל העולם"אמר לי
"כן אני יודעת" מבין שיניי.
הבנאדם שאני הכי שונאת בעולם נמצא מולי במרחק ירייה אחת ונקייה.
כל מה שאני צריכה לעשות זה להוציא את הרובה שלי ולירות בו.
לאט לאט מבלי ששמתי לב ידי הגיעה למחבוא הרובה שלי.
שנייה לפני שהוצאתי אותו נזכרתי בעצם שאני צריכה לגרום לו לסבול.
לגרום לו לשלם על הסבל שלי על כל יום בחיי שאני מרגישה לא בטוחה בו.
עזבתי את ידי מהרובה ושמתי אותה בכיסי,כדי לא להתגרות.
"אמנדה מה יש לך את נראית חיוורת"אמר ליאם בדאגה
"כלום,כלום"אמרתי לו וחייכתי חיוך מזויף:"אני בסדר גמור קדימה בוא נחזור לעיירה אני עייפה ורעבה"
"טוב קדימה בואי"אמר ליאם
כל הדרך הלכנו בשקט אבל כאשר הגענו לפונדק ליאם אמר:"את רוצה לדבר על זה?"
"על מה?"שאלתי אותו
"רואים שעובר עלייך משהו אמנדה כל טיפש היה מסוגל לראות את זה"אמר
"לא עובר עליי כלום"אמרתי לו בביטחון אבל האם זה באמת ככה בכל יום שעה דקה ושנייה שאני נמצאת פה אני מסתכנת.
"אני לא מאמין לך ברגע שראית את ויסנטה התחלת להחוויר ובעיניך היה מעין ניצוץ מטורף"אמר
"תשמע ליאם לא עובר עליי כלום ותודה ששאלת והתעניינת אתה באמת בנאדם טוב שאכפת לו מאנשים"אמרתי לו
הוא נדף טוב לב אני לא מאמינה איך חשבתי שהוא מסתיר משהו.
"טוב אני צריך ללכת,מקווה שנהנית"אמר לי
"נהנתי תודה רבה על היום"אמרתי לו והוא הלך
הלכתי לחדר האוכל וישבתי ואכלתי.
לאחר מכן עליתי לחדר והורדתי את התחבושות אוי זה היה כל כל כואב כמעט צרחתי.
וכן כמו שחששתי הפצע נפתח שוב.
נכנסתי להתקלח במהירות.
כשייצאתי שמתי על התחבושות משחה שעוזר נגד זיהום.
והלכתי לישון שפוכה מכל היום הזה.
*********************************************************חלום********************************************
הייתי במקום חשוך ושמעתי יריות.
ראיתי את אמא ואבא בלחץ אבי הביא לי קופסא לא הבנתי מה יש בה אבל לקחתי אותה.
"תשמרי עליה טוב איזבל."אמר לי:"ותשמרי על עצמך באותה מידה,אני כל כך מצטער ילדה שלי"אמר ונשק לראשי
"על מה אתה מצטער אבא"שאלתי אותו
"על החיים שיהיו לך בגלל זה"אמר לי
אמא שלי עמדה בצד ובכתה ואחי מייק חיבק אותה.
מייק היה באותו יום בן שבע עשרה.
"אנחנו חייבים ללכת"אמר מייק לאבי לאחר שעזב את אימי ובדק בחלונות.
שמעתי צעדים במדרגות.
ופתאום היו דפיקות חזקות על הדלת.
"אני אוהבת אותך"אמרה לי אימי וחיבקה אותי חיבוק חזק והכניסה אותי למתחת למיטה עם הקופסא.
פתאום הדלת נפתחה,וראיתי בה אנשים עם חליפות שחורות ואקדחים בידיהם.
"ויסנטה"אמר אבי
"ניקולס המון זמן לא התראנו"אמר הויסנטה הזה
"חבל שלא המשיך הזמן הזה"אמר אבא שלי:"מה אתה רוצה?"שאל אותו אבי
"אתה יודע בדיוק מה אני רוצה"אמר והתקרב לאבי,ותפס בגרונו.
"חבל איחרת את המועד השמדתי את זה"אמר לו אבי
"למה אני לא מאמין לך?"אמר ויסנטה וירה לאבי בראש
אמי צווחה וצרחה והתחילה לבכות.
"אמיליה באמת תתאפסי על עצמך אני ישחרר אותך ואת הבן שלך עם רק תגידי לי איפה הוא הסתיר את זה"אמר לה
"גם עם תהרוג אותי אני לא יגיד לך"אמרה לו
הוא הרים את האקדח וכיוון לאימי ואז שינה את כיוונו ופגע בליבו.
בשלב הזה כבר התחלתי לבכות בשקט.
"עכשיו איפה זה?"שאל באיום
היא ירקה לו בפרצוף ואמרה לו:"תהרוג אותי וזהו כי אני לא יגיד לך בחיים"
הוא ניגב את פרצופו ובתנועה אחת מהירה שלח את ידו לרובה שלו והרג את אימי.
הסתכלתי על פרצופו הוא נראה כל כך קר.
על פרצופו היה צל של חיוך.
"אני לא יפסיק עד שאני ישיג את זה"אמר
*********************************************************************************************************
התעוררתי מתנשמת רואה את פרצופו של ויסנטה עדיין נגד עניי.
שיפשפתי את עיניי שוב ושוב אך לא הצלחתי להוציא את פרצופו הקר מראשי.
הלכתי ושטפתי את פניי.
הסתכלתי במראה וראיתי את עצמי עיניים אדומות ודמעות על הלחיים.
אני חולמת כמעט בכל יום את החלום הזה את אותו יום אומלל שבו האיש הזה רצח את כל משפחתי הייתי אז רק בת שלוש ולא הבנתי כלום אבל יותר מאוחר לאחר שחייתי כל כך הרבה זמן בבתי יתומים ופתחתי את הקופסה גיליתי שזה יקר ערך שאסור שאף אחד יניח על זה אצבע ואפילו יגע בזה.
והבנאדם הזה אני מבטיחה לכם לא יגע בזה ולא באחת משערות ראשי.