רדופה פרק 17(בבקשה להגיב)

לא הסרתי את מבטי מפניו של ויסנטה,חוצפה עדיין מרוחה על פניי,ועל פניו עדיין כעס ושנאה טהורה.
לפתע ראיתי את ידו על הרובה שלו בחוזקה,ידו רועדת.
התחלתי לצחוק.
"הנה אנחנו שוב במחסן נטוש באותה סיטואציה רק עם יותר אנשים,ואתה לא מסוגל אפילו ללחוץ על ההדק שלך"התגרתי בו.
סביבו האנשים שלו גיחכו מדבריי וכך גם בנו ליאם.
"שקט"אמר לעובדיו ותקע בהם מבט חמור.
אחריי זה פנה אליי וחייך חיוך גדול ערמומי,והעלה את הרובה שלו לגובה ראשי.
"נמאס לי מהמשחקים איזבלה עכשיו את תגידי לי איפה נמצא השיקוי"אמר ובקולו נשמע עצבנות.
"לא,אמרתי לך את זה פעם ואני יגיד לך את זה היום ובכל יום שיבוא,אני לא יתן לך דבר רב עוצמה שכזה לאדם אכזר כמוך"
נשמע קול ירייה,והרגשתי כאב חזק בכתפי הימנית היכן שהיו התפרים שלי.
היסתכלתי על כתפי.
"אתה בטח צוחק עליי"מילמלתי התרים נקרעו,נקרעו לגמרי. וכתפי שרפה יותר משהייתה לפתע הרגשתי כאילו אני עומדת לבכות מולו אבל לא אני לא ייתן לו את התענוג.
"עכשיו,"אמר והצמיד את רובו אל ראשי ואמר:"ועכשיו היכן השיקוי?"שאל שוב בחומרה רבה יותר.
חשקתי שיניים ואמרתי:"אתה עדיין לא הבנת נכון?"שאלתי אותו ומבלי לחכות לתשובתו אמרתי:"עדיין לא הבנת שאני בחיים לא אתן לך אותו לא משנה כמה תכאיב לי,כמה תענה אותי נפשית ופיזית.
כמה אנשים תשלח כדי לפתות ולאיים עליי אני לא יכנע למשחק שלך,אני מעדיפה שאתה פשוט תיקח את הרובה הזה ופשוט תירה בי והשיקוי וכוחו יעלמו לנצח"
הוא פתח את פיו כאילו שרצה לומר משהו אבל במהרה סגר אותו.
ידו התחילה לרעוד על ראשי.
הוא נראה מבועת מההתנהגות שלי,הוא כנראה בחיים לא האמין שיש לי את הכוח הזה להתנגד לו בפעם השנייה.
ליאם נראה גם המום וגאה בעת ובעונה אחת.
ואנשיו של ויסנטה נראה כאילו עוד שנייה הם הולכחם להשתחוות בפניי על התנהגות הקשה נגד הבוס שלהם.
ויסנטה הוריד את הרובה מראשי.
סימן לכולם חוץ מליאם לצאת מן המחסן.
ולרגע ירה המסכה של הפנים הנוקשות וחסרות הלב של וסנטה ואלה התחלפובפנים רכות ושבריריות שבכל רגע אפשר לשבור אותם,הוא הזכיר לי מישהו מוכר בפנים האלה הוא הזכיר לי את אבא שלי.
לאחר שכולם יצאו ויסנטה התיישב על הכיסא שמולי באנחה.
והסתכל עמוקות בעיניי לרגע עיניו נראו חמימות.
"את יודעת מאז שהיית ילדה קטנה,היית קשוחה,לעולם לא היית עושה מה שאביך ואמך אמרו לך לעשות תמיד המרת את פיהם והתחצפת אליהם ותמיד גם היית ילדה חכמה"אמר ובקולו היה רגש מסוים.
"איך אתה יודע איך הייתי שהייי ילדה קטנה?"שאלתי אותו בחשדנות הוא נשם נשימה עמוקה וראו עם מתלבט עם לספר או לא לבסוף אמר:"אני הייתי החבר הכי טוב של אביך,והכי חשוב הייתי הסנדק שלך,אני הייתי זה שהיה צריך לדאוג לך עם הורייך ימותו,ולבסוף אני הייתי זה שהרג אותם"אמר ובקולו נשמע מרירות על עצמו.
הרגשתי שעיניי נפערות.
הסתכלתי על ליאם,הוא נראה כאדם שלא מאמין,כאדם שבפעםהראשונה הכיר את אביו,הכיר את האדם שהיה מסוגל לרצוח את חברו הטוב בשביל כוח.
וזה גרם לשינאתי כלפיו להיתעצם.