רדופה-פרק 16(חזרתי לסיפור אחרי הפסקה ענקית אז מקווה שתהנו ממנו)

התעוררתי במחסן גדול וחשוך.
ישבתי על כיסא,וידיי היו קשורות למאחזיו.
ניסיתי להוציא את ידיי בתקווה שהקשר אינו חזק כל כך,אך לשווא.
ניסיתי לראות בתוך האפלולית,מן האור המועט אשר היה שם.
ראיתי חומרי נפץ גדולים,ואלפי רובים וכדורים.
לפתע נפתחה דלת המחסן,ונכנס מישהו ואיתו האור המסמא מבחוץ.
ניסיתי להסתובב ולראות מי נמצא מאחורי אך לא הצלחתי.
האור שבמחסן נדלק.
והדלת נסגרה לאחר מספר שניות.
ומישהו התקדם לעברי.
הוא נעמד מולי,הסתכלתי עליו.
עיניו היו ירוקות,והוא היה גבוהה,בידיו החזיק רובה.
הוא התכופף עד לגובה עיניי.
"אז איזבל,"אמר:"חשבת שלא נתפוס אותך"
איך הוא יודע מה שמי האמיתי.
"איך אתה יודע איך קוראים לי ליאם?"שאלתי אותו
"זה פשוט מאוד"אמר ליאם:"מגיל חמש אני עוקב אחריי כל התזוזות שלך,מכיר כל שם של זהות בדויה שיצרת,ואני מכיר את פנייך יותר משאני מכיר את שלי."
לא ידעתי מה לומר לו חוץ מדבר אחד:"אתה עובד אצלו,אתה עובד אצל ויסנטה קולינסו"
הוא נד בראשו צחק צחוק נטול הומור:"אפילו יותר טוב,"הוא הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר:"אני הבן שלו."
ברגע שהוציא את המילים האלה מפיו,נשימתי נעתקה.
הוא צחק כשראה זאת.
"לעולם לא חשדת בזה?"שאל:"לעולם לא חשדת שאני לא האדם שחשבת שאני"
נדתי בראשי בכוח,מטומטמת,אמרתי לעצמי,איך לא חשבת שהוא בנו של האויב שלך.
איך לא בדקת מי הוא לפני שהתיידדת איתו,אוו יותר גרוע התאהבת בו.
באתי להגיד לו משהו אבל באותו הרגע ממש נפתחה שוב הדלת.
ראיתי כחמש צלליות של בני אדם נכנסים בה.
ידעתי כבר את מי אני הולכת לפגוש.
הוא הזיז את ליאם,ונעמד מולי.
"איזבל"אמר בחיוך גדול:"כמה זמן לא נפגשנו"
חייכתי חיוך מריר ואמרתי:"ויסנטה בוא נחסוך את,החלפת המילים ה'מנומסות' האלה לשנינו"
פניו עטו הבעה של זעם רק לשבריר שנייה ואז הוא חזר לפרצופו המשועשע.
"עוקצנית,"אמר:"את לא אמורה להיות עוקצנית במצב שאת נמצאת בו עכשיו"
"טוב אז לצערך אני כן"אמרתי לו בהתחכמות עדיין עם החיוך על הפרצוף.
הוא לא מפחיד אותי,לא משנה מה הוא יעשה הוא לא יפחיד אותי.
אותי לא יפחיד בנאדם פסיכופטי שרוצה לנצל את הסוד הזה לרעה.
בדיוק כמו שהוא עשה…….
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
אמא נכנסה לחדרי במהירות וסגרה את הדלת.
"איזי רוצה סיפור לפני השינה?"שאלה אותי
הינהנתי,והיא התיישבה על קצה מיטתי.
ליטפה את מצחי והתחילה לספר:"לפני שנים רבות,היו כמה אנשים,מדענים.
שניסו להמציא שיקוי,שיהפוך אותם לאנשים הכי חכמים וחזקים בכל העולם כולו.
הם ניסו וניסו במשך שנים,עד שיום אחד הצליחו.
הם בחנו את השיקוי על עצמם,וגילו שהשיקוי הצליח במלואו."
היא המשיכה לספר תוך כדי שליטפה את לחיי.
בהתחלה אותם מדענים היו אנשים ממש טובים,ועזרו להמון אנשים,אבל לאחר כמה שנים הם נהפכו להיות אנשים שרק רדפו אחרי כח.
הם הרגו כל מי שעמד בדרכם.
הם עלו לשילטון הארץ,והנהיגו אותו בצורה הרעה ביותר שאפשר.
יום אחד קם איש אחד שקוראים לו ג'ייקוב ואסקאז."
"כמונו אמא"אמרתי לה
"בדיוק כמונו."אמרה והמשיכה את הסיפור:"ג'ייקוב ואסקאז החליט שנמאס לו,משלטונם והחליט להפילם מהשלטון.
הוא אסף כמה אנשים ויחד איתו הם הצליחו להפילם,ולהורגם.
אבל לצערם נשאר עוד דבר אחד שנשאר מהם.
מיליוני שיקויים,שיכולים להפוך אנשים להיות כמוהם.
ג'ייקוב החליט שהוא לא ייתן לעוד אנשים להפוך להיות כמוהם,אז הוא ביקש מכמה אנשים.
שישמרו אצלהם כמה מהשיקויים.
הם הץתנגדו ואמרו שעדיף יותר לשפוך את כולם."
אמרה והמשיכה:"וכך באמת עשו,אך לאחר כמאה שנים,מצאו שיקוי אחד אחרון שאותו לא שפכו.
ניסו לשפוח ולהרוס את הבקבוק הזה לעד אך לא הצליחו,מכיוון שלאחר זה הם גילו שאחד מאנשיהם שתה את השיקוי.
אבל השפעת השיקוי הייתה עליו שונה,הוא היה טוב יותר מהמדענים האלה בהרבה.
הוא היה חכם וחזק כמו שהם היו,אבל לא היה רשע.
ולכן החליטו להמציא עוד שיקויים כאלה,וניסו אותם על כמה אנשים,וגילו שעל כל אחד מהם הייתה השפעת השיקוי שונה.
ולכן הפסיקו להמציא אותם.
השיקויים הנותרים אבדו ולעולם לא נמצאו.
כיום יש רק שיקוי אחד בכל העולם,וכולם מחפשים אותו.
אבל אנחנו לא יכולים לתת אותו לידיים הלא נכונות.
ולכן אנחנו שומרים עליו."
היא סיימה את הסיפור.
"לילה טוב"אמרה ונשקה למצחי ויצאה,והשאירה אותי שוכבת מבולבלת.
רק היום אני הבנתי למה אמא מתכוונת.
אנשים רוצים את הכוח הזה,והוא מסנוור אותם כל כך.
ואני לא יכולה לתת לויסנטה אותו,למען זכר הוריי.
למרות שאני לא מאמינה בזה,אני מאמינה בהוריי,שמתו במטרה שזה לעולם לא ימצא.
++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++