רדופה-פרק 11

נקודת מבט ליאם:
הסתכלתי עליהם הולכים כאשר היא, מחזיקה בזרועו והם קרובים כמספרי סוד כמוס.
אני מרגיש כאילו אני יכול לרצוח עכשיו מישהו,הגוף שלי מלא באדרנלין אבל אני לא מבין על מה אני כועס בכלל,הרי אין סיכוי שהתאהבתי באויבת המושבעת של אבי.
אבל בכל פעם שאני רואה את פניה מולי אני מרגיש רגוע ושלו ובכל פעם שהיא קרובה אליי ליבי הולם במהירות וידי מזיעות מהתרגשות.
אלוהים אדירים אני מאוהב בה,אוי לא,לא אני חייב להוציא אותה מהראש שלי ומהר.
אחזתי בראשי בחוזקה מנסה להוציא אותה משם אך אני לא מצליח.
אני לא יכול להיות מאוהב בה זה יהרוס הכל.
אבל כשראיתי אותה עם הדניאל הזה הרגשתי כאילו שאני רוצה להרביץ לו ולצעוק עליה למה היא איתו בכלל.
וגם ה"דניאל" הזה לא באמת בן דוד שלה זה ברור לעין אבל מי הוא בדיוק את זה אני צריך לברר.
הסתכלתי עוד קצת לכיוונם ואז הבנתי לאן הם הולכים וחייכתי חיוך מריר.
ברור עם לא לשם אז לאיפה,היא הלכה לחברה של אבי.
היא לא מבינה שהיא מתגרה בגורל שהיא הולכת לשם,בכל רגע אבא יכול לצאת ולקרוא לאחד מאנשיו ולחטוף אותה.
אני לא יכול לתת לזה לקרוא.
התקדמתי כמה צעדים במהירות אחריהם.
"לא,לא מה אתה עושה?"שאלתי את עצמי ועצרתי.
לא מספיק אבא בקושי סמך עליי להתקרב אליה ולהרוג אותה,עכשיו אני הולך לסקל לו את התוכנית הזאת בהתאהבות המטופשת הזאת.
אומנם אני לא יהיה מסוגל להרביץ לה ובטח שלא להרוג אותה,אבל אני לא יכול לגרום לאבא שלי לתת לדבר שהוא רצה יותר מהכל בחייו לחמוק מבין ידיו.
"אני לא הולך להתערב לו בעיניינים,"מלמלתי והסתובבתי והלכתי לכיוון ביתי
לאחר כמה דקות הגעתי לביתי הענק, כל הבית היה צבוע בצבע לבן ורק הקירות בחדרים היו בצבע ירוק.
נכנסתי לבית אשר היה שקט וריק.
אימי כבר לא חיה לאחר שהייתה באיזושהי תקרית עם אחד מ"חבריו" של אבי אשר היה חייב להם כסף,הם איימו עליו שעם לא ייתן להם את הכסף יפגעו באשתו והוא כמובן כמו תמיד לא הקשיב לו.
והם הרגו אותה על התקרית הזאת תמיד שמרתי לו טינה.
בשנה הראשונה ממש סירבתי לדבר איתו.
אבל אז הבנתי שהוא היחיד שנשאר לי.
הלכתי לחדרי במהירות עובר את הסלון הגדול בצבע שמנת.
ונכנסתי לחדרי,החדר שלי לא היה ממש מפואר לעומת מה שחשבתם.
היו שם רק,מחשב נייד,שק איגרוף גדול,כמה אקדחים,וקיר מלא,מלא בתמונות שלה.
הסתכלתי על התמונה, פניה שהכרתי אותם כל כך טוב עוד לפני שדיברתי איתה עצמה.
"איזבל למה התאהבתי בך,"לחשתי לעצמי,פתאום הרגשתי מעין שנאה עצמית,הרגשתי את האדרנלין זורם בגופי.
שמתי את כפפות האיגרוף שלי והתחלתי להכות את השק בחוזקה.
בכל פעם שידי נפגשה בשק חשבתי על כמה אנשים שאני שונא ועל אנשים שאני אוהב.
בפעם הראשונה שידי פגשה את הסל,מילמלתי את המילה "אבא,"שנאתי את האדם הזה אבל גם אהבתי אותו.
בפעם השנייה לחשתי את שמו של ה"בן דוד" של איזבל "דניאל," כשהסתכלתי עליו ועל איזבל הרגשתי אליו קנאה עזה אני רציתי להיות שם עם איזבל וללוות אותה ולעזור לה בכל אשר תצטרך.
בפעם השלישית מילמלתי את השם של אימי,שנאתי אותה על זה שהיא עזבה אותי כאן לבד עם אבא אני יודע שזה לא הייתה אשמתה שירו בה אבל היא ידעה שזה יכול לקרות היא יכלה פשוט לבקש מאבי שישלם להם וזהו אבל לא היא החליטה לתת להם לעשות את זה,היא החליטה לעזוב אותי.
בפעם הרביעית והאחרונה אמרתי את שמה של איזבל,שנאתי אותה על זה שהיא גרמה לי להתאהב בה,כי ידעתי שאהבה הזאת אליה יכולה רק להרוג אותי.
הטחתי את ידי בשק בכוח כה רב שהוא ניתק ממקומו.
הורדתי את הכפפות ידי היו פצועות מהמכות האלה אבל לא היה אכפת לי.
נשכבתי על מיטתי מנסה להרגיע את הלמות ליבי,מנסה להפסיק לחשוב עליה.
אבל אני לא יכול בכל פעם שאני עוצם את עיניי אני רואה את דמותה.
קמתי במהירות מן המיטה ונכנסתי להתקלח,בתקווה שהמקלחת תעזור לי להרגיע ממחשבות עליה.
אבל לא גם מתי שיצאתי מהמקלחת לא יכולתי להפסיק.
התלבשתי בזריזות ויצאתי לבחוץ נותן לרגליי לקחת אותי לאן שירצו.
רציתי רק לנשום אוויר צח להרפות מהכל ופשוט רק ללכת ולנשום עמוקות.
כל הדרך עברה עליי בטישטוש ופתאוום מצאתי את עצמי בתוך הפונדק.
"מה אני עושה כאן לכל הרוחות?,"מילמלתי לעצמי הבנתי מה הגוף המוח והלב אומרים לי אני צריך לראות אותה.
עליתי במדרגות לאיטי עדיין לא מבין ממש מה אני עושה.
הגעתי לדלת חדרה נשמתי עמוק ודפקתי.
היא פתחה את הדלת לאחר כמה דקות.
הסתכלתי עליה על השיער החום המזויף שלה על הבגדים שלבשה מהבוקר על האקדח אשר מסתתר בחגורתה.
"מה אתה רוצה עכשיו ליאם?"שאלה בהאנחה.
"לראות אותך"לחשתי
היא הסתכלה עליי בפליאה כמה שניות ואז אמרה:"ליאם אתה ממש חיוור קרה משהו?"
לא ידעתי מה לענות לה נכנסתי לחדר שלה והתיישבתי על הכיסא.
"כן בטח תיכנס"שמעתי אותה ממלמלת
חייכתי חיוך קטן.
"אז עכשיו אתה מוכן לספר לי מה קרה?"שאלה לאחר שסגרה את דלת החדר ונשענה עליה.
הסתכלתי עליה במשך כמה דקות עיניי התקבעו על עינייה.
"אני לא יכול יותר"מילמלתי וקמתי
"מה אתה לא יכו……"קטעתי את מילותיה בנשיקה ארוכה