קרבות המוות- פרק 1

1
דם.
קרבות.
הרוגים, ונפצעים.
אם הייתם חיים בעולם שלי, אלה היו הדברים שהייתם רואים דבר ראשון על הבוקר, ובטלוויזיות, משפחות שקולות שבוכות על ילדיהם שאבדו להם, רק כדי להשיג סכום כסף ותהילה, וכדי לשעשע את העליונים, שרק מביטים עיילנו מלמעלה וצוחקים, ללא תחושת רחמים, רק כדי לשעשע את ריק פראוסק שחושב שהוא יכול להתעלל בנו ככה, ואני, אני רק יושב שם בקהל, מביט באנשים עם צלקות מקרבות קודמים שנלחמים אחד בשני, לכל אחד חרב ארוכה עם להב מחודד בקצה, וידית ארוכה שחורה, חצי מגודל הלהב עצמו, והם נלחמים, כאילו הם באמת רוצים להילחם אחד בשני, כאילו הם באמת רוצים להרוג, אחד את השני, ורק שתבינו, ברגע שאתה מנצח, וזוכה בכול התהילה והפרסום, לא תוכל לברוח מלהילחם שוב, המתח של מה יהיה, מי ינצח, אולי אני ינצח שוב והזכה לעוד תהילה, זה החשיבה של אנשים שיוצאים משם, וכך זה ממשיך, עד שהם מכחידים אותנו, לפני כמה שנים, זה עוד היה מבחירה, והיו כמה דפוקים שהלכו לשם מתוך רצונם, אבל לפני שנה, שהחליפו את המנהיג 'שהתחשב' בנו, והביאו את ריק פראוסק, הוא החליט שזה יהיה חובה, וכל נער בגיל 18 מיד אחרי תום הלימודים יעלה להילחם, האנשים המשיכו להילחם, כל אחד נתן את כל כולו, חסימה, התקפה, חסימה, התקפה, זה היה השיטה של הדפוקים, ומבלי אולי לשתף פעולה ולהילחם בריק פראוסק, הפחד, הפחד שכל אימא שישלחו את הבן שלה לשם והוא לא יחזור, ואז שבאמת רואים שהוא נהרג, זה מוציא אותם מדעתם, ואז היא מתאבדת, וכך קטנת האוכלוסייה שלנו,
"אני יהרוג אותך!!" צרח אדם אחד, היה לו שיער שחור קצוץ, ועיניים שרוצות להרוג, לראות דם, הוא ניסה להתקיף אותו, אבל במי שהוא נלחם היה שיטות טובות, הוא היה זריז, הוא קפץ והתחמק, הטיש את המתמודד שלו, ואז, לבסוף שהוא היה חלש, הוא היה מפיל אותו על הרצפה בבעיטה ומשסף את גרונו,
"והמנצח הוא רואנק טורן" אמר השופט והרמים את ידו של רואנק למעלה, בזמן שאת האדם שמת מפנים,
"והוא נמצא כבר בגמר.. אבל מי ילחם מולו? את זה תגלו בשבת הקרובה, כאן ב20:00" אמר המנחה,
לרואנק היה שיער ארוך, עם קוקו, היה לו צמיד שחור שהיה מלופף על כף ידו, והייתה לו תמיד אותה חרב, עם להב שחור, ומקל שחור, היא הייתה חרב קלאימור** והוא לא לוקח מגן, בטענה שזה מכביד עליו,
"בקרב הבא, ג'ונג'ו וטיילור גן" אמר המנחה כולו בהתרגשות, לראות אנשים מתים, ווהו איזה כיף,
הלכתי לאחר הקרב לבית שלי, בוא נגיד שלא הייתי בדיוק האדם העשיר ביותר בעולם, בקושי שהיה לנו כסף לפת לחם, רק האנשים האחרים, שחיים לאחר הקרב והם עשירים, זורקים לנו חתיכת לחם קטנה כמו חתולות רחוב, שזה מעורר רחמים, אבל אני לא רוצה שירחמו עליי, אני בן 18, כן התור שלי ללכת לשם קרב ובא, ביינתים אני צופה בכל הקרבות כדי להבין איך לשרוד, איזה חרב יותר טובה לי לקרב, ואימי נהרגה לפני שנתיים שלקחו את אח שלי לקרבות, היא ניסתה להתנגד להם אבל אז הם ירו בה, שמי הוא פיטר, פיטר גן, זוכרים שאמרתי לכם שהקרבות האלה ממכרים, אז אח שלי לא הצליח להיגמל מהם, שמו טיילור גן, הוא אח שלי, והוא עומד להילחם בקרב חצי הגמר, את האמת, שאני פוחד ללכת לקרבות האלה, כי לא משנה מה יקרה אני איכשהו ימות.
"היי קיטי אני בבית" אמרתי לחתולה החמודה שלי, היא הייתה לבנה שחורה, עם עיניי ירוקות, שמה היה קיטי, \"הצלחתי להגניב לך קצת אוכל\" אמרתי לה ונתתי לה חתיכת לחם, היא התנפלה עליה כמו על עכבר,
"מה אני יעשה בזמן שאני יהיה בקרבות? מי יטפל בך?" שאלתי אותה, היא הביטה בי בעיניים העצומות שלה,
"אני" אמרה השכנה ממול, קראו לה ג'ניפר היא הייתה בלונדינית עם עיניים חומות בהירות, ממש בהירות, והיה לה צחוק חמוד, שגרם לך לצחוק גם איתך,
"מה את עושה פה?" שאלתי וקמתי,
"רציתי קצת לראות אותך לפני שאתה יוצא" היא אמרה עליי וחייכה מעט,
"אתה מפחד?" היא שאלה אותי ופניה נהיו רציניות,
"ממה?" שאלתי,
"שתאבד אותו, ואז שיגיע התור שלך" היא אמרה ופרצופה היה עצוב מעט,
"אני לא יודע" אמרתי והתחלתי לבכות מפחד,
"אני לא יודע" המשכתי לחזור על המשפט, ולבכות.